המערער כפר תחילה באבהותו, אך בפני בית-משפט קמא הצהיר בא-כוחו כי נוכח תוצאתה של בדיקת הדם שנערכה לכל הצדדים להתדיינות זו אין הוא חולק עוד על ענין אבהותו לצורך התובענה, נושא ערעורים אלה.
באם תוגש תביעה כלשהי נגד (המערער) למזונות עבור הילדה בזמן מן הזמנים, מיום הוולדה ועד הגיעה לגיל שמונה עשרה שנה וגם לאחר מכן, ע"י (האם) ו/או ע"י אפוטרופוס כלשהו שיתמנה לולד ו/או ע"י המוסד לביטוח לאומי ו/או ע"י משרד הסעד ו/או ע"י צד ג' כלשהוא, מתחייבת (האם) להחזיר (למערער) מיד עם דרישתו הראשונה כל סכום שהוא מעבר לסך של-.
ברור אפוא, שעצם העובדה שהאב הכיר באבהותו או שהתחייב לשלם מזונות לילדו, שנולד מחוץ לנישואין, איננה מהוה תמורה להתחייבות האם לשפותו, כפי שגם התחייבות האב לאפשר לקטין לשאת את שמו איננה מהוה תמורה כזו (ראה ע"א 326/73, ומסביר זאת יפה השופט קיסטר באותו פסק-דין באמרו:
"אב מסור חייב לדאוג לכך שילדו לא יופיע כתוקי, שמשתיקים אותו כשמדברים על אביו, והוא חייב לטפל בילדו ולאפשר שילדו יכיר אותו ויידע שהוא אביו" (שם, בע' 615).
...
מסקנתי היא על-כן, כי הסכם השיפוי הוא בנסיבות אלה שבפנינו הסדר אשר תקנת הציבור מחייבת פסילתו, וכך הייתי מחליט.
העקרונות הם: (א) השיפוי, כפי שהסביר זאת חברי הנכבד בנתחו את ההסכם, פוגע בסופו של דבר בטובת הילד אשר בתי-המשפט מצווים להגן עליה; (ב) מאחר והסכם השיפוי נחתם לפני שניכנס לתקפו חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, היה צורך שהאב יתן לאם תמורה עבור הסכמתה לשפותו, ותמורה כזו לא מצאנו במקרה אשר בפנינו.
כשלעצמי הייתי אומר, כי אם אפשר להמנע מלרכב על סוס זה, מעדיף הייתי לעשות כן, כי בסופו של דבר המונח "טובת הציבור" הינו מונח די אבסטראקטי, וכל שופט עשוי למלאו בתוכן אחר.
כפי שהסביר זאת חברי, בנתחו את כל הסעיפים של הסכם השיפוי, לא יכול להיות ספק בכך שביצוע הסכם השיפוי על-ידי האם יפגע בסופו של דבר בטובת הילדה, וכבר מסיבה זו בלבד היה מקום לדחות את הודעת צד ג' שנשלחה לאם.
