הכנסת שותפים חדשים ללא רשות הבעלים

בנוסף יש בכל אחת מהשותפויות מפקח, שתפקידו בהתאם להוראות פקודת השותפויות הוא להבטיח את מילוי התחייבויות השותף הכללי והשותף המוגבל, ולפעול לטובתם של כלל מחזיקי יחידות ההישתתפות שאינם החברה שמשמשת כשותף הכללי או בעל השליטה בה. ככלל, בהתאם לסעיף 63(א)(1) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] התשכ"א – 1961 (להלן: "פקודת מס הכנסה"), שותפות היא ישות "שקופה" לצורכי חיוב במס וחישובו.

במהלך ההליך נימסרה לבית-המשפט עמדתה של רשות המסים בנושא זה. רשות המסים הבהירה כי השותפים בשותפויות בתום שנת המס הם הנישומים אליהם מיוחסת הכנסת השותפות לאותה שנה, בלא תלות בשאלה האם ההכנסה נקבעה בשומה העצמית או הסופית.

...

באשר לאופן תשלומי המס והאיזון בעתיד, מכאן ואילך - ההסדר אליו הגיעו השותפויות ורשויות המס בשנים 2017-2019 ביחס לשלב אומדן ההכנסה החייבת נראה לי הסדר ראוי.

משכך, אני סבורה שניתן ליישמו גם בשנות המס הבאות.

סוף דבר השותפויות ישלמו למחזיקים-תאגידיים בעבר תשלומי איזון בגין השנים 2013-2016 ביחס לשותפות ישראמקו ו-2015-2016 ביחס לשותפות דלק, בהתאם לחלופת "ניטרול חיסרון הכיס". באשר לשנים 2017 ואילך, השותפויות הן שיישאו בתשלום הפרשי שומות המס.

בהמשך לכך קבע הנציב כי על גוף או אדם המפעיל דף פייסבוק צבורי לפרסם מדיניות ברורה בדבר תנאי השמוש בדף, וכי חסימת פרסומים תחשב פעולה בעלת תכלית ראויה אם בפירסום יש פגיעה בזכותו של איש הציבור לשמו הטוב, אם הוא בגדר התבטאות מסיתה או גזענות אסורה, אם הוא פירסום מציף או ניבול פה. מניעת ביקורת אינה תכלית ראויה בהקשר זה. בעמדת היועץ המשפטי לממשלה צוין כי על חשבון או דף של רשות ציבורית חלים כללי המשפט הצבורי.

בפסק דינו של כב' השופט א' שטיין בעיניין אביטל הוגדרה מהות העתירה בסעיף 1 כדלקמן: "במסגרת עתירה זו נתבקשנו להורות למשיבים – היועץ המשפטי לממשלה, היועצת המשפטית לכנסת, משרד הפנים ושרת הפנים – להתייצב וליתן טעם "מדוע לא ינחו את חברי הכנסת, חברי הממשלה והרשויות המקומיות שלא "לחסום" גולשים בחשבונותיהם ברשתות החברתיות, או למחוק את תגובותיהם, אלא במקרים חריגים, כאשר הדבר עולה בקנה אחד עם פסקת ההגבלה בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו".

האנטרנט הוא "כיכר העיר" החדשה שהכול שותפים לה. המדיום החדש – המרחב הוירטואלי – מצוי בכל ופתוח לכל.

...

בנסיבות אלו יש לדחות את העתירה אף מטעמים של ניקיון כפיים.

ט) משהגעתי למסקנה ולפיה החשבון הספציפי הינו פרטי – פוליטי ולא ציבורי, אזי אין להחיל עליו את כללי המשפט הציבורי.

במקרה שלפנינו, הגעתי למסקנה ולפיה מדובר בחשבון פרטי.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחית העתירה.

התובע הסכים להעמיד את הכספים כהלוואה, אך אמר שישקול להיות בעל מניות בחברה בתנאים כדלקמן: הנתבע יראה כי לחברה אין חובות; חשבון הבנק של החברה יהיה ביתרת זכות ללא הלוואות; לא יהיו חובות לרשויות המס וביטוח לאומי; סגירת חשבון הבנק של החברה ופתיחת חשבון חדש.

חוזה הלוואה בנינו הכנסת שותף ל[אגדא] "משקיע אסטרטגי" ללא קשר וענין להסכם בנינו אני מקוה שאתה יודע את ההתנהלות החשבונאית שלא תצ[ט]רך לשלם מס מיותר [אם] כל הסכומים האלו לא רשומים כהלוואות בעלים שלך בחברת [אגדא] תהיה חייב במס[.

בשום שלב לא הועברו לתובע מניות, לא נחתמו שטרי העברת מניות ולא דווח, לא לרשם החברות ולא לרשויות המס, על העברת המניות הנטענת.

...

בסעיף 3 הצהיר: "בהיותי גם האסיפה הכללית של בעלי המניות, החלטתי היום על פירוק החברה מרצון. קיבלתי על עצמי להיות המפרק". במודעה לפרסום ברשומות על פירוק החברה מרצון עליה חתם הנתבע (עמ' 178 לגילוי המסמכים המשלים של התובע), נכתב: "נמסרת בזה הודעה בהתאם לסעיף 321(א) ו- 338 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983, כי באסיפה כללית של החברה הנ"ל, שנועדה והתכנסה ביום 28.12.2014, התקבלה החלטה במניין חוקי לפרק את החברה מרצון ולמנות את אלון גרונבאום נדב, קיבוץ נען...למפרק החברה." כאמור במכתב רשם החברות מיום 29.1.2015, הנתבע הגיש לרשם החברות תצהיר כושר פירעון במסגרת הליכי פירוק החברה (עמ' 170 לגילוי המסמכים המשלים של התובע.

לא ניתן להימנע מהמסקנה כי טענה זו כמו גם הטענות, לפיהן על התובע לשאת בחובות החברה, הועלו על מנת לחמוק מהשבת ההלוואות לתובע על ידי יצירת טענת קיזוז יש מאין.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

הנתבע ישלם לתובע את הסכומים כדלקמן: 330,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה.

". עמי פירט עוד כי יש להכין הסכם שותפות. ונוסף על כך, כי: "יש להקצות מניות בחברה שעתידה לחתום על הסכם אדירים 1 מוקדם ככל הניתן כדי שלא נכנס לעסקה שרשויות המס ייראו בה מכר זכויות. היות ומתחילים לחתום על ההסכם בימים אלה, חשוב מאוד להשלים את הנושא בימים הקרובים." ולבסוף ציין כי יש לדאוג גם להסבת ההתקשרויות שתדהר התחדשות עירונית היתקשרה עם יועצים שונים בקשר לפרויקט זה. בעקבות כך, נשלחה לאריק ביום 8/12/16 טיוטת הסכם (צורפה כנספח 7 לתצהירי תדהר).

" כבר בשלב זה ובמאמר מוסגר - הנני מוצאת להדגיש לעניין זה של החתמת בעלי הדירות על ידי תדהר, כי התרשמותי מתוך העדויות שנשמעו לפני, היא שהתנהלותה זו של תדהר- בהחתמת הדיירים מזה ובניהול המשא ומתן בדבר שותפות עם סמואל גרופ מזה – אינה היתנהלות חסרת תום לב. אלא שאני מקבלת לעניין זה את טענת תדהר ולפיה, במקרים רבים מתנהלים שני צירים במקביל - החתמת דיירים והכנסת שותפים וכי ככלל לא יעוכב הליך החתמת בעלי הדירות, אך מהטעם שבוחנים אפשרות לכינון שותפות בנוגע לפרויקט.

על כך העיד עמי בעמוד 158 שורות 5-6: "ת: ואז בעצם הוא הציע, בדקנו אם זה אפשרי, ראינו שזה לא אפשרי מבחינת העיסקה מול הבעלים." עוד העיד עמי לעניין זה בעמוד 120 בשורות 20-31: "אנחנו בעסקת התחדשות עירונית המהות היא העיסקה, להביא את הסכמת הבעלים. היו שם המון רגישויות והמון מתיחויות בין הבעלים ובינם לבין עצמם ובמאמץ רב לקח לנו שנתיים להביא אותם לתחילת חתימות, כ-3 שנים להביא אותם לחתימות. התייעצנו עם ב"כ הבעלים האם נחזור אליהם היום ונגיד - אנחנו רוצים להכניס שותף ולהחתים אותם מחדש, מה זה יעשה בינם לבין עצם. אמר לי - תשמע, זה לא יעבור טוב, אני לא מציע לכם ללכת לכיוון הזה. אני לא זוכר אם שלחתי לו מייל והוא ענה, אני בטוח שדברתי איתו על זה לפחות שיחה אחת אם לא שתיים.

...

לכך יש להוסיף כי מתוך המתואר והמפורט עולה כי משהתחוור כי המתווה של הקצאת מניות בחברת מדף אינו רלוונטי, נעשו ניסיונות כנים על ידי תדהר להגיע להסכמה בדבר מתווה חלופי ואולם, בסיכומו של דבר לא הצליחו הצדדים להגיע לכדי הסכמות באשר למתווה ולא גיבשו הסכם מחייב קודם למועד בו התגלע סכסוך בין הצדדים.

בנסיבות אלו, לא מצאתי כי תדהר התנהלה במשא ומתן בחוסר תום לב משכך, הנני דוחה גם טענתה זו של סמואל גרופ.

סוף דבר; לאור כל המפורט, משנדחו טענותיה של סמואל גרופ המקימות חבות כביכול של תדהר כלפיה, אינני נדרשת לבחון את הנזק הלכאורי אשר אירע לסמואל גרופ ובהתאמה- הנני מורה על דחיית תביעתה.

נזכיר כי זכות הקדימה כשלעצמה אינה עוסקת בזכותו של השותף בנכס שלא למכור אף הוא את שלו – יכול הוא להוותר בעליו של חלקו שלו תוך ששותפו מוכר את חלקו לאחר ואותו אחר יהיה מעתה שותפו החדש.

היינו: מאחר שהשותף המבקש למכור אינו מבקש בסופו של יום אלא את התמורה, ואותה מוכן ליתן לו אף שותפו, גובר השיקול של אי־הפגיעה בעקיפין בשותף העלול למצוא עצמו כבול לשותף חדש שאינו נוח לו, או אף השיקול של מתן האפשרות לשותף ואף לבר מצרא לאיחוד כל נכסיו במקום אחד ולשימוש נוח בהם, על פני הדווקניות של זכות הקניין הגורסת "אעשה בשלי כל שאני רוצה אף אם אין לי תועלת בכך" והמבקשת משום כך לאפשר לשותף המוכר למכור לאחרים – אף אם המכירה להם, ולא לשותפו, לא תפיק לו כל תועלת כלכלית יתרה.

המעיין בדברי ההסבר להצעת החוק – הצעת חוק המקרקעין, תשכ"ד – 1964, ימצא כי אף הוסבר והודגש כי המגמה היא צימצום דיני הקדימה שנהגו עד אז לאותו מינימום שנותר בהצעה (ובחוק), והמעיין בדברי הכנסת – בפרוטוקול ישיבה שע"ג של הכנסת החמישית (י"ב בתמוז תשכ"ד – 22.6.64), שבה הועלתה הצעת החוק לקריאה ראשונה, ימצא בדברי שר המשפטים דאז, השר דב יוסף ז"ל, ששטח את ההצעה והסביר אותה באריכות, כי מלכתחילה הייתה הנטייה לבטל את זכות הקדימה כליל, אלא שלאחר מחשבה שנייה הוחלט להותיר אותה במקרים המצומצמים ובמתכונת המצומצמת שבהצעה.

משגילתה המערערת בהתנהלותה כי אין היא נמנעת מלהגיש ערעור, אף ללא בקשת רשות ערעור, על החלטות ממין זה וכי רואה היא בהן לכאורה החלטות המקימות זכות ערעור – יש לקבוע כי המנעותה מלהגיש ערעור על ההחלטה האמורה, שקשה למצוא דרך לראות בה 'החלטת ביניים' יותר משיש לראות בהחלטות שבעניינן ערערה 'החלטות ביניים', כמוה בהשלמה עמה וכראייתה, לאחר חלוף המועד המאפשר ערעור עליה, כחלוטה.

...

קדימה זו, בדומה לזו שבפירוק השיתוף ככל האמור לעיל, אינה עומדת בסתירה להתמחרות ולמיקסום המחיר ומיושמת ביחס להצעה הגבוהה שבהתמחרות.

לעיקר הדין בזה נציין למשמעות לשון השולחן ערוך ולמפורש בדברי הרמ"א (חושן משפט סימן קעא סעיף ו) כשיטת הראשונים הסוברים שיכול אחד השותפים להעלות במחיר בדרישה ל'גוד או אגוד', מה שיש בו כדי לשלול את הטענה כי על האחד לקנות את חלקו של האחר דווקא לפי השמאות, אם כי לא בהכרח שיוביל למסקנה התומכת בהתמחרות בין הצדדים (וכאמור נחלקו בזה שניים מהחתומים מטה בפסק הדין האמור וראה שם).

לאור האמור פוסק בית הדין: הערעור נדחה.