נראה לומר, שיש בכל זה, התראה ראויה, ואם לפי האמור, המשיך הבעל בקשריו עם נשים זרות לאחר "ההתראה", אף לפי החכם צבי, יש להחיל על הבעל דין של "רועה זונות".
מובא בשו"ת שמע שלמה של הראשון לציון הרב הראשי של ירושלים, הגרש"מ עמאר שליט"א (ח"א, אה"ע סי' יד):
"ומ"מ לא אמרו שצריך התראה אלא במקום שיש איזה סיכוי שעי"כ יחזור וישנה מעשיו הרעים ע"כ אין לנו להחפז לכופו לגרש עד שיתרו בו תחילה אולי יחזור בו אבל במקרה כזה ברור שההתראה לא תועיל מאומה דלכ"ע אין צריך להתרות בו."
אמנם שם מדובר במקרה קצוני, שקבע דירתו בבית אשה זרה מזה שנים וגם הרתה לו. אף בתיק שלפנינו, לדברי האשה, הבעל ממשיך בדפוס היתנהגות קבועה שהחלה בנישואיו הקודמים (והאשה לדבריה "עדה" לכך באופן אישי, שלטענתה, הבעל יצר עימה מערכת קשרים שמסתבר שכללו יחסי אישות, כאשר הבעל עדיין נשוי לאשה הראשונה, ומציג את עצמו כרווק או כגרוש ופנוי), לכאורה אין מקום להתרות בו שישנה דרכיו, כי מטרת ההתראה הנה שחזור ממעשיו הרעים, אך מאחר שהבעל הנוכחי סבור שדרכיו הנם טובים וכשרים ואינו מביע צער או חרטה, ומבחינתו אין כלל מקום לשנות אותם, על כן, ההתראה כלל לא תועיל ולא תשנה.
בכתב התביעה טענה האשה שהבעל אינו עובד, הוא בעל 60% נכות ומתקיים מקיצבה בסך 3,200 ש"ח לחודש, המעוקלת לטובת חוב מזונות לבנותיו מנישואיו הראשונים, וכן מקבל קצבת הבטחת הכנסה בסך 915 ש"ח. האשה עבדה כמטפלת, אך לאחר לידת הילד האחרון יצאה לחופשת לידה ולא שבה לעבודה, מאחר שאין באפשרותה להכניס את הילד למסגרת ללא השתתפת הבעל.
...
עוד כתב הנודע ביהודה (שם):
"ועוד אני אומר שאילו היה התובע טוען ברי שראה הגניבה שלו בבית פלוני אלמוני והבתולות העידו כדבריו לא היה יכול להוציא ממון בעדות נשים כי נלענ"ד דע"כ לא אמרו שבדבר דלא שכיח עשו תקנה להאמין הפסולים אלא בדבר הנעשה פתאום ונגמר הדבר לגמרי כגון הכאה או מסירות שמי שלא היה בשעת הכאה או בשעת מסירות שוב אי אפשר לו להעיד ע"ז [...] ובודאי טעמו כי גם גניבה לא שכיח כי כל הגונב עושה בסתר ובזה היה קצת מקום לדבריו אם היו הבתולות מעידות שראו שפלוני אלמוני גנב [...] ואפילו אם היו מעידים הבתולות שראו שגנב אין אני מחליט שיהיו נאמנות אלא שאמרתי שהיה מקום לדון בזה אבל בעובדא דידכו ודאי אינם נאמנות והנלע"ד כתבתי."
הרי לנו שהנו"ב מדגיש כי מעשה הנעשה ברגע מסוים ואינו מתמשך ולא ניתן להביא עדים על אותו רגע ספציפי אז יש תקנה להאמין גם לעדים פסולים, דבר הנכון לעניין עדות על יחסי אישות שהם רק רגע "הגניבה".
אמנם הנו"ב התייחס לדיני ממונות, אך ניתן להשתמש בעקרון זה אף לעניין "להוציא אישה מבעלה" כאמור לעיל בדברי השבות יעקב, וכסניף לנימוקים נוספים.
הבעל: אני מקבל קצבת בל"ל על נכות 3,500 ש"ח. בתביעה לביהמ"ש היא כתבה שאני עושה את כל הקניות.
שיטת הגר"ח פלאג'י
כתב רבי חיים פלאג'י בספרו חיים ושלום (חלק ב סימן קיב):
"דבדרך כלל אני אומר: כל שנראה לבית דין שהיה זמן הרבה נפרדים ואין להם תקנה, אדרבא צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים אחד האיש ואחת האישה. וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה כדי להנקם זה מזה מחמה קינאה ושינאה ותחרות, כאשר יהיה האופן פעמים שהאיש רוצה לגרש והאישה אינה רוצה וכדי להנקם מהאיש מעכבים הדבר שלא לשם שמים – עתידין ליתן את הדין. ולדעת מרן החבי"ב בית דין מנדין אותו. וכמו כן להפך, כשהאישה רוצה להתגרש והאיש אינו רוצה, וכדי להנקם מהאישה, מעכבים מלתת גט שלא לשם שמים – גם בזה לא בחר ה' ויש עונש מן השמים."
ובסוף דבריו פסק:
"והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ימתינו עד זמן ח"י חדשים, ואם בינם לשמים נראה לבית דין שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני בדבר האמור."
על פי זה ברור שדבריו של רבי חיים פלאג'י לכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני, הם במסגרת החובה של בית דין לכפות על המצוות לאפרושי מאיסורא, להציל בני זוג אלו ממצב של חוטאים וחטאים, כלשונו.
מסקנה
לאור כל הנ"ל: מאיס עלי באמתלא מבוררת, דין "רועה זונות", מרידה הדדית, חוסר יכולת לפרנס, פירוד הצדדים למעלה מארבעה שנים, טענת הבעל שהאישה אסורה עליו, ושאר הנימוקים שהועלו לעיל, בית הדין קובע:
על הצדדים להתגרש, והבעל חייב לגרש את אשתו.
