הכנסה מעסק משותף בביטוח לאומי

בית הדין האיזורי לעבודה חיפה ב"ל 39917-09-19 09 יולי 2020 לפני: כב' השופטת מיכל פריימן נציג ציבור (עובדים) גב' אהובה מטסרו נציג ציבור (מעסיקים) מר זאב שלף התובעת מיכל מריה שלום ע"י ב"כ עו"ד נסיב איוב הנתבע המוסד לביטוח לאומי ע"י ב"כ עו"ד בוריס קמינסקי פסק דין

לתובעת גישה ובעלות בחשבון הבנק של העסק: ברובה המכריע של תקופת העבודה הנטענת, הכנסות העסק הופקדו לחשבון בנק המשותף לתובעת ולבעלה (ר' עדות התובעת עמ' 4 ש' 14 לפרוטוקול).

...

הכרעה לאחר ששקלנו את כלל טענות הצדדים והראיות שהוצגו בפנינו הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה לדחייה זאת מכיוון שלא עלה בידי התובעת להוכיח כי התקיימו יחסי עובד-מעסיק בינה לבין בעלה.

הסתירה בגרסאות בנוגע לימי עבודתה של התובעת ואי ידיעתו של המעסיק האם התובעת מחתימה כרטיס מלמדת על היעדר פיקוח ושליטה על עבודתה של התובעת ותומכת במסקנה כי אין מדובר ביחסי עובד מעסיק וכי המעסיק אינו מקפיד על ימי ושעות עבודתה של התובעת.

סיכום לנוכח כל האמור לעיל, לאור התנהלות התובעת ובעלה המצביעה על היותה שותפה בניהול העסק, דין התביעה להכיר בה כעובדת הזכאית לדמי אבטלה- להידחות.

הכנסות העסק היו משותפות לה ולבעלה, בחלוקה של 60% לבעלה ו-40% לה. הם דיווחו על הכנסותיהם המשותפות למס הכנסה כל השנים.

התובעת הכחישה את אמתותו של יפוי הכוח למר טוביה שצורף לתעודת עובדת הציבור וטענה שהיא ובעלה לא חתמו על יפוי כוח לטובת מר טוביה כלפי המוסד לביטוח לאומי, אלא הסמיכו אותו לייצגם מול מס הכנסה בלבד, ומתברר שמר טוביה התיימר לייצג את התובעת ובעלה כלפי המוסד לביטוח לאומי, אך בכך חרג מההרשאה שניתנה לו. ההכנסות מן החנות היו משותפות לתובעת ולבעלה והן הופקדו לחשבון בנק משותף בבנק דיסקונט, שהיה החשבון היחיד שהיה להם.

...

במכתבה טענה התובעת שנודע לה שהיא רשומה כמי שעבדה רק 17 שנים בו בזמן שבפועל עבדה 34 שנים, כאשר החל משנת 1982 עד ליום 1.6.13 "בעלי ואני שילמנו לביטוח הלאומי את כל התשלומים המגיעים להם בהתאם להכנסות החנות. שמותניו מופיעים בדוחו"ת השנתיים של מס הכנסה". ביום 9.12.13 השיבה מנהלת מחלקת ביטוח וגבייה מ"לא שכירים" בנתבע, הגב' סימה ג'רפי, למכתבה של התובעת מיום 17.10.13, במכתב שבו נאמר: לכבוד גב' חיה עמיאל ת.ד. 6023 ירושלים ג.נ., הנדון: מעמד עצמאית משנת 1982 – דחיה מכתבך מיום 17.10.13 במענה למכתבך הריני להודיעך בזאת כי בקשתך לראותך כעובדת עצמאית משנת 1982 נדחית, מאחר והתבססנו על הצהרתך מיום 11.5.98 ועמדה לרשותך הזכות לערער על החלטתינו.

המחלוקות המחלוקות הטעונות הכרעה בתיק זה הן, ראשית, האם דין התביעה להידחות בשל התיישנות ושיהוי, וככל שהתשובה לשאלה זו היא בשלילה – האם יש לקבל את תביעת התובעת להוספת תקופת וותק משנת 1982 עד לשנת 1993, או שמא נכונה טענת הנתבע שבהתאם להצהרה של התובע משנת 1998, היא עבדה כ"עובדת עצמאית" בחנות רק החל משנת 1993.

איננו מקבלים כמהימנה את טענת התובעת כי יפוי הכוח למר עודד טוביה שנמצא בתיק התובעת אצל הנתבע, אינו אמיתי.

לאור האמור, החלטנו לדחות את התביעה.

סוף דבר התביעה נדחית ללא צו להוצאות.

אין מחלוקת כי התובעת לא דווחה על עבודתה הנטענת בעסק, ברם על פי העדויות התובעת אכן עבדה בו. הגדרת סטאטוס של מבוטח צריכה להעשות על פי המצב העובדתי: "לפיכך, לעניין חוק הביטוח הלאומי, קביעות לגבי המבוטח כעובד, עובד עצמאי, מי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי, עקרת בית, בן-זוג במשק בית משותף והכנסה משותפת או נפרדת של בן-הזוג מעסק וכו', צריכות להעשות על-פי המצב העובדתי לאשורו כמוכח למוסד, לאור תכליתו של חוק הביטוח הלאומי, ולא על-פי הגדרת מונחים אלה בפקודת מס הכנסה ככל שהם מופיעים בה." (עב"ל 21/99 יצהר – המל"ל, פד"ע ל"ט(1), שם עמ' 5).

...

(עמ' 10 לפ' שורות 15-10 לעדות זילכה) קרי, לא היה כל טעם לדווח על העסקת בת הזוג לביטוח הלאומי או לשלם לה משכורת: "ש. בסופו של דבר כל הכנסות העסק שהיו רשומות על בן הזוג הרשום, דווחו לביטוח לאומי בסופו של דבר?

העדויות של ילדי בני הזוג תמכה אף היא בגרסת התובעת, עם זאת לא מצאנו מקום ליתן משקל רב לעדויותיהם.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

כמשמעותם בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי או החוק), זאת נוכח החלטת המוסד לביטוח לאומי (להלן: הנתבע) מיום 28.5.17 בה נדחתה תביעתה לתשלום דמי לידה מהמעסיק "פחימה אורן - פרפקט". ביום 10.7.18 היתקיים דיון מקדמי בתיק בפני חברתי כב' השופטת מזרחי לוי, במהלכו טענה התובעת כי העסק רשום על שמה במס הכנסה וכי מדובר בעסק משותף בו היא מטפלת בניירת ובעלה בחלק הפיזי (ר' עמ' 2 שורות 9-10).

...

לא שוכנענו כי יש לראות בכך די בכדי להגדירה כעובדת של העסק.

לאור כל האמור לעיל, שוכנענו כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי התקיימו בינה לבין בעלה יחסי עובד ומעסיק, המקיימת מערכת חובות וזכויות חוזית, אלא מערכת יחסים התנדבותית, המגלמת בתוכה עזרה משפחתית.

סוף דבר לאור כל האמור, דין תביעת התובעת לקבלת דמי לידה בגין עבודתה בעסקו של בעלה, נדחית.

ביום 9.7.19 התובע הגיש לנתבע טופס "דין וחשבון רב שנתי", במסגרתו הצהיר כי החל מיום 1.1.18 הוא מבקש לחלק את הכנסותיו מהשכרת נכס (שאינו למגורים) בינו לבין אישתו (התובעת) באופן שווה, וזאת על מנת להנות מפטור אישי של כל אחד מהם, מה שיקטין את גובה התשלום בגין דמי ביטוח לאומי וביטוח בריאות.

אין לקבל את הסברו של הנתבע, בדבר התבססותו על תקנה 24(א) לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח), התשל"א – 1971 (להלן: "התקנות"), באשר תקנה זו עוסקת בחלוקת הכנסות בין בני זוג העובדים בעסק משותף (או של אחד מהם) ואינם שכירים, ואינו עוסק בהכנסות מנכס בית, נשוא עניינינו, של בני זוג שכירים, ולכן סעיף זה איננו רלוואנטי למקרה דנן.

...

לאחר שבחנו את טענות הנתבע בעניין זה – החלטנו לדחותן.

מעבר לכך, נציין כי בבדיקה האמורה, לדידנו, יש אולי כדי ללמד על אפשרותו של הנתבע, לסטות מהכלל של חלוקת הכנסות בגין השנה השוטפת ועד שנתיים אחורה, ברצונו כן. סיכום לאור כל האמור לעיל, בשים לב למקרה הספציפי שלפנינו ולטענות הצדדים ולאור הדיווחים שהיו למס הכנסה בזמן אמת, אנו מקבלים את התביעה במובן זה שהנתבע יעדכן את חלוקת ההכנסות שלא מעבודה בין התובעים באופן שווה בגין השנים 2013-2016 (בדיוק כפי שנעשה בשנים 2017 ואיך).

בנסיבות העניין הנתבע ישלם לתובעים ביחד סך של 1,000 ₪ בגין הוצאות משפט וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.