הכחשת יחסי עובד מעביד בטענת קבלת עובדת לעבודה ללא סמכות

הנתבע טוען, כי יורש אינו חליפו של מעסיק ומי שהתובע טוען כנגדו שהוא אינו יורש בודאי שאינו חליפו של מעסיק ואין הוא חב בחובו של המעסיק אפילו היה יורש ועניין זה אינו בסמכותו של בית הדין לעבודה.

מיכאל (אחיו של התובע) הכחיש את הטענה שלפיה התובע עבד בהסעות וגם מעדותו של גרשון עולה, כי ככל שעבד התובע בהסעות נעשתה העבודה כחלק אינטגרלי מעבודתו של התובע אצל המנוח אשר קיבל את הכנסות ההסעות לידיו והנפיק לתובע תלוש שכר.

בנסיבות אלה, גם אם הייתה מתקבלת טענת הנתבע כי לא פיטר את התובע, הרי שלא יכולה להיות מחלוקת כי חלות הוראות סעיף 11 לחוק פצויי פיטורים התשכ"ג-1963 המזכות עובד בפיצויי פיטורים כאשר מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה, אין לידרוש ממנו להמשיך ולעבוד.

אשר לטענות התובע לפצוי בגין קיפוחו ונישולו מהירושה - הרי שעניין זה אינו מצוי במסגרת יחסי עובד-מעסיק אלא בתחום סמכותו העניינית של בית המשפט לעינייני מישפחה בדונו בצוואת המנוח ועל כן, מעבר להיותה הרחבת חזית, דינה להדחות גם מחמת העידר סמכות לידון בה. פיטורים ללא שימוע כדין לטענת התובע, בכתב התביעה ערך הנתבע את השימוע למראית עין תוך שניצל את השימוע על מנת להשמיע דרישות, לקפח ולהרע את תנאי עבודתו של התובע זאת תוך סרוב להאזין לדברי התובע או לטענותיו.

...

משאין די בטענה בעלמא, התביעה ברכיב זה נדחית.

אחרית דבר לאור כל האמור, זכאי התובע מהנתבע כמעסיקו האחרון לסכומים כדלקמן: פדיון חופשה בסך של 31,331 ₪.

התביעות בגין הפרשי שכר וגמול שעות נוספות, פיטורין שלא כדין בהעדר שימוע, פיצוים מכוח חוק הגנת השכר וחוק הודעה לעובד, דמי חגים והוצאות דלק - נדחות.

נציין כי התובע קיבל הלוואות אישיות ממנכ"ל הנתבעת, שלגביהן נפסק בבית המשפט השלום לחובת התובע ,שהכחיש את קיומן של ההלוואות האישיות מאת מנכ"ל הנתבעת.

בסיכומיו הוסיף כי לבית הדין אין סמכות עניינית לידון בתובענה זו שכן חלק מהכספים ניתנו בתקופה שלא היו יחסי עובד-מעביד (פרוט', עמ' 15 ש' 18-33).

בהתאם לסעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 "חדל עובד לעבוד אצל המעסיק, רשאי המעסיק לנכות משכרו האחרון של עובד כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו, לרבות מקדמות". בפסיקה נקבע כי כאשר עובד חייב כסף למעבידו על סמך הלוואה שקבל ממנו והעובד חדל לעבוד לפני שנפרעה ההלוואה, רשאי המעביד לנכות את יתרת ההלוואה מיתרת שכר העבודה המגיע לעובד (ע"א 295/62 יצחק נגלר נ' החברה לכבלים ולחוטי חשמל בישראל בע"מ (31.12.1962)).

במקביל לכך, טוען מר לוי כי מדובר בהלוואות שניתנו לו בתקופה שלא היתקיימו יחסי עבודה ולכן אין לבית הדין סמכות עניינית לידון בטענה.

...

על כן, אני מקבל את גרסת הנתבעת לפיה לתובע חוב בסך 46,000 ₪ בגין הלוואות שקיבל מהחברה אשר קוזזו מהחוב המקורי לחברה כמפורט בס' ‎9 לפסק דין זה. באשר לטענה לפיה החוב לחברה שקול לחוב האישי של מר לוי למר אפוטה, מצאתי כי דין הטענה להידחות.

בנוסף, שוכנעתי שאכן בעקבות פסק הדין ועל רקע היחסים האישיים שנרקמו בין מר לוי לבין מר אפוטה, ולאור מצוקותיו האישיות של מר לוי, הסכימו הצדדים בעל פה כי כשיחזור מר לוי לעבוד תקוזז מחצית משכרו לצורך פירעון החוב לחברה (ס' 13 לכתב ההגנה המתוקן פרוט', עמ' 9 ש' 18-33, עמ' 10 ש' 1-28).

סוף דבר על יסוד האמור, התביעה מתקבלת בחלקה.

נציין כי התובע קיבל הלוואות אישיות ממנכ"ל הנתבעת, שלגביהן נפסק בבית המשפט השלום לחובת התובע ,שהכחיש את קיומן של ההלוואות האישיות מאת מנכ"ל הנתבעת.

בסיכומיו הוסיף כי לבית הדין אין סמכות עניינית לידון בתובענה זו שכן חלק מהכספים ניתנו בתקופה שלא היו יחסי עובד-מעביד (פרוט', עמ' 15 ש' 18-33).

בהתאם לסעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 "חדל עובד לעבוד אצל המעסיק, רשאי המעסיק לנכות משכרו האחרון של עובד כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו, לרבות מקדמות". בפסיקה נקבע כי כאשר עובד חייב כסף למעבידו על סמך הלוואה שקבל ממנו והעובד חדל לעבוד לפני שנפרעה ההלוואה, רשאי המעביד לנכות את יתרת ההלוואה מיתרת שכר העבודה המגיע לעובד (ע"א 295/62 יצחק נגלר נ' החברה לכבלים ולחוטי חשמל בישראל בע"מ (31.12.1962)).

במקביל לכך, טוען מר לוי כי מדובר בהלוואות שניתנו לו בתקופה שלא היתקיימו יחסי עבודה ולכן אין לבית הדין סמכות עניינית לידון בטענה.

...

על כן, אני מקבל את גרסת הנתבעת לפיה לתובע חוב בסך 46,000 ₪ בגין הלוואות שקיבל מהחברה לאחר שקוזזו מהחוב המקורי לחברה כמפורט בס' ‎9 לפסק דין זה. באשר לטענה לפיה החוב לחברה שקול לחוב האישי של מר לוי למר אפוטה, מצאתי כי דין הטענה להידחות.

בנוסף, שוכנעתי שאכן בעקבות פסק הדין ועל רקע היחסים האישיים שנרקמו בין מר לוי לבין מר אפוטה, ולאור מצוקותיו האישיות של מר לוי, הסכימו הצדדים בעל פה כי כשיחזור מר לוי לעבוד תקוזז מחצית משכרו לצורך פירעון החוב לחברה (ס' 13 לכתב ההגנה המתוקן פרוט', עמ' 9 ש' 18-33, עמ' 10 ש' 1-28).

סוף דבר על יסוד האמור, התביעה מתקבלת בחלקה.

מבוא וסקירת ההליך מונחת לפנינו תביעתם של גב' אסראא סאלם ומר קאסם סאלם (להלן: "התובעת" ו"התובע", בהתאמה, ויחדיו: "התובעים") אשר הוגשה כנגד מעסיקתם הנטענת לשעבר, חברת דואר ישראל בע"מ (להלן: "הנתבעת").

מנגד, הנתבעת הכחישה שהתקיימו יחסי עובד-מעסיק עם התובעים ואף טענה כי התובעים אינם זכאים לסעד כספי כלשהוא.

לשיטתה, מדובר בהעסקה של מחלקי דואר עצמאיים, שלבית הדין לעבודה אין סמכות לידון בה. לאחר שהוגשו כתבי הטענות בהליך נערך דיון מוקדם בפני כב' השופטת פריימן, שלאחריו הוגשו תצהירי הצדדים.

סיכום ההלכה הנו כי ההכרעה בשאלת קיומם של יחסי עובד-מעסיק, מתקבלת ממשקלם המצטבר של מכלול המבחנים לקיומם של יחסי עובד מעביד, כאשר כל מבחן מהוה סממן.

על כן, אנו קובעים כי התחלת ההיתקשרות של הנתבעת עם התובעת היתה בחודש 5/2008, קרי – התובע החל לעבוד עבור הנתבעת במועד זה. אשר למועד סיום יחסי העבודה הפורמאלי של התובעת, הרי שאין חולק בין הצדדים שהוא היה ביום 31.12.2016, וראו המצוין במכתב ההתפטרות של התובעת.

] אשר לקביעה השניה - טענות התובע לגבי שעות העבודה נטענו בהפרזה וללא כל תימוכין – כזכור, כבר קבענו דלעיל כי בנגוד לטענות התובעים, התובעת לא עבדה בפועל עבור הנתבעת, ולמעשה התובע הוא זה שביצע את עבודת חלוקת ומיון הדואר.

...

] הנתבעת טוענת, כדלקמן: - כל עילת תביעה שהוגשה לפני יום 12.6.2011 (7 שנים טרם הגשת התביעה) התיישנה, ובאופן ספציפי הועלתה טענת התיישנות גם לגבי דמי חופשה שעילתה קודמת ליום 1.1.2015 (3 שנים והשנה השוטפת טרם הגשת התביעה); - לגופו של עניין, נטען כי מדובר בתביעה מקוממת שהוגשה בחוסר תום-לב, שהוגשה אך ורק במטרה להתעשר על חשבון הנתבעת וללא כל הצדקה, ושדינה להידחות על הסף; - בין התובעים לנתבעת לא התקיימו יחסי עובד-מעסיק, והתובעים התקשרו עם הנתבעת בהסכם קבלני לחלוקת דברי דואר.

במקרה שלפנינו, חרף התנהלות הנתבעת שצוינה דלעיל, לא מצאנו כי מדובר במקרה חריג שכזה[footnoteRef:136].

על כן, טענת הנתבעת שבנדון דינה להידחות.

[137: פרוטוקול דיון ההוכחות מיום 5.5.2021, עמ' 18, שורות 20-19: "ש. נכון שהשכר ששולם לעובדי דואר גבוה יותר מאשר מה שאתם משלמים לכפריים? ת. יש הבדל כמובן, אין ספק...".] סוף דבר לסיכום – לאור כל האמור לעיל, נקבע בזאת כדלקמן – א. תביעתה של התובעת – נדחית; תביעתו של התובע לסעד ללא ממוני – נדחית; אשר לסעדים הממוניים – ניתן בזאת סעד הצהרתי ולפיו התובע היה עובד של הנתבעת החל מיום 1.5.2008 ועד ליום 24.9.2019 בהיקפי המשרה הבאים, הרלוונטיים לסעדים הכספיים (7 שנים טרם הגשת התביעה): חודש 6/2011 ועד חודש 9/2014 – 47%; חודש 10/2014 ועד 2/2016 – 80%; חודש 3/2016 עד חודש 12/2016 – 87%; חודש 1/2017 ועד 24.9.2019 – 40%; בהיעדר אפשרות לקבל את תחשיביו של התובע, הצדדים ינסו להגיע להבנות בדבר הכספים שלהם זכאי התובע כתוצאה מהקביעות דלעיל.

הנתבע, כך עולה מהגנתו, אינו מכחיש את העובדה כי התובעת בנתה עבורו בית וכי לא שילם בעבור הבית למי מהתובעים, אלא טוען להגנתו כי עסקינן בחלק משכרו, באופן מסוים והכל במסגרת יחסי עובד מעביד שבינו לבין התובעת.

לטענתו ראוי שהשאלה מה תנאי עבודתו של הנתבע ומהם הבונוסים אשר קיבל , תוכרע ע"י בית הדין לעבודה, היא הערכאה המוסכמת לידון ביחסי עובד מעביד.

ויודגש- לו היה מדובר אך ורק בסכסוך בין עובד ומעביד במקום עבודה, חילוקי דיעות הנובעים מהמסגרת התעסוקתית/כספית/חוזית שנקבעה בין השניים, ביחס לתמורה המגיעה לעובד, ועת הצדדים חלוקים ביניהם באמת ובתמים בעיניין של האם בניית הבית הנה חלק מהתמורה הזו, או אז לבית הדין לעבודה היתה יכולה להיות סמכות ונפקות ייחודית לידון בתובענה.

...

טיעוני הצדדים בבקשה דנא לטענת הנתבע בכתב הגנתו דין התביעה להידחות על הסף עקב חוסר סמכות עניינית.

טענת הנתבע, הינה טענת הגנה לפיה דין טענות התובעים בדבר קיומו של חוזה להידחות וכי התובעים פעלו לבניית ביתו ונשאו בעלות בנייתו, כחלק מהבונוסים ומהשכר אותו זכאי היה לקבל מהתובעת בשל יחסי עובד מעביד.

ככל שטענת הנתבע תוכח ויעלה כי המדובר בהטבות שניתנו לנתבע שלא מכוח חוזה וכי הנתבע לא עשה עושר ולא במשפט, דין התביעה יהיה להידחות.

סוף דבר בנסיבות העניין דין הבקשה לדחיית התביעה על הסף עקב חוסר סמכות עניינית או העברתה לבית הדין האזורי לעבודה להידחות, וסבורה אני כי אין לבית הדין האזורי לעבודה סמכות ייחודית לדון בתובענה זו. בנסיבות הענין, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעים ביחד ולחוד הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בגין בקשה זו, בסך כולל של 5,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום ואם לא הם יישאו ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.