היתר שימוש חורג להפעלת מסעדת פירות ים

על מנת שהתמונה תובהר כנדרש מצאתי להביא את דבריו של העד, כפי שנמסרו: "במבנה הזה בוצעו שימושים אסורים שונים במשך השנים. השמוש הנוכחי שמתבצע בו עסק של סופר למכירת פירות וירקות מתבצע למיטב ידיעתי שנתיים שלוש ואת זה אני למד מהעובדה שבמסגרת הליכים תכוננים לרבות הליך בוועדת ערר בשנת 2016 טענו שהשימוש שנעשה אז לפי המסמכים שטענו בפני ועדת ערר היה לארועים, איחסנה וכד' ולא היה שימוש של בית עסק לממכר מוצרים חקלאיים כפי שמתנהל היום ואוסיף ואציין שלעמדתי לא מדובר בשימוש חקלאי והשמוש גם בלתי אפשרי במבנה. הנושא התיכנוני מפורט והתכנית זמ500/2 היא תכנית שמהוה שינוי לזמ/500 וקובעת שבשטחים חקלאים ניתן להקים מבנים בשטח של 50 מ"ר לטובת הייצור החקלאי. בשנת 1997 אושרה תכנית זמ/500/4 שהיא תכנית נקודתית שחלה על החלקה נשוא ההליך. התכנית הזו מי שיזם זה משה קירשנר, ובסעיף 13 להוראות התכנית קבעה שהבניה אסורה למעט בניה הקשורה ישירות לאיגוד החקלאי וקבעו שתותר בניית מבנים חקלאים שלא יעלה על 900 מ"ר. בסעיף 5 נקבע שהמבנה ישמש לאריזה חקלאית בלבד. סעיף 6 קבע שהשימוש במבנה יהיה לצרכים חקלאיים בלבד ובסעיף 7 נקבע שתוקף התכנית ל- 10 שנים, שלאחר תקופה זו יחזור ייעוד הקרקע לייעודו הקודם עפ"י תכנית סטאטורית שתחול במקום ולא ינתן כל שימוש במקום לאחר תום תקופת 10 שנים. כלומר נכון להיום לא אושרה תכנית מפורטת על המקרקעין האלה. משמע שהתכנית התקפה היא זמ/500/2 ולכן לא ניתן לעשות שימוש במבנה בודאי לא לשימוש לא חקלאי.

המשיבים הגישו בקשה לועדה המקומית זמורה לאשר שימוש חורג במבנה למיתקני ספורט, מסעדה, אירוח וכו' שנדחתה.

משכך, אני אוסרת על המשיבים להעביר את הבעלות או ההחזקה בעסק לאחר, אלא אם כן יהיה בידי אותו אחר רישיון עסק כדין, או היתר זמני כדין לניהול והפעלה של עסק זה. בהתאם להוראת סעיף 24 לחוק רשוי עסקים, אני מורה כי ככל שלא ימלאו המשיבים (או מי מטעמם) אחר הוראות צו זה, אני מתירה למבקשת לאכוף את הצוו, והיא רשאית להעזר במשטרת ישראל לצורך כך, לרבות כניסה לעסק, וכן נקיטת כל אמצעי סביר אחר (לרבות שימוש בכח סביר) לשם מניעת המשך העיסוק בבית העסק.

...

בנסיבות אלה, אין בידי לקבל את טענת המשיבים לאכיפה בררנית כנגדם.

סוף דבר הובאו בפני ראיות, אף מעבר לרף של ראיות לכאורה, המוכיחות, כי המשיבים פועלים ללא רישיון, בהפעילם עסק לממכר ירקות ופירות.

בנסיבות אלו, ומשהתקיימו תנאי סעיף 22ב' לחוק רישוי עסקים, אני מקבלת הבקשה ומורה כדלקמן: אני מורה על הפסקה של העיסוק בבית העסק נשוא בקשה זו, עסק מסוג מרכול הידוע בשם "משק קירשנר בע"מ" לממכר פירות וירקות, המצוי בגוש 3866 חלקה 1 בגדרה.

משכך, אני אוסרת על המשיבים להעביר את הבעלות או ההחזקה בעסק לאחר, אלא אם כן יהיה בידי אותו אחר רישיון עסק כדין, או היתר זמני כדין לניהול והפעלה של עסק זה. בהתאם להוראת סעיף 24 לחוק רישוי עסקים, אני מורה כי ככל שלא ימלאו המשיבים (או מי מטעמם) אחר הוראות צו זה, אני מתירה למבקשת לאכוף את הצו, והיא רשאית להיעזר במשטרת ישראל לצורך כך, לרבות כניסה לעסק, וכן נקיטת כל אמצעי סביר אחר (לרבות שימוש בכח סביר) לשם מניעת המשך העיסוק בבית העסק.

העותר לא פירט בעתירתו את משך הזמן בו הוא מפעיל במבנה עסק ללא רישיון עסק ואת העובדה כי השמוש שנעשה במבנה נעשה ללא היתר כדין ובחריגה מהוראות התכניות החלות על המקרקעין.

העותר ואביו לא אמרו נואש, ובקשו היתר לשימוש חורג במבנה לצורך מיתקני ספורט ונופש ולשימוש של בר ומסעדה.

" סיכומם של דברים: העותר מפעיל בית עסק גדול לממכר פירות, ירקות ומוצרים נלווים במבנה שאסור לשימוש לצרכי מסחר.

...

לפיכך, דין העתירה להידחות.

לא מצאתי ממש ביתר טענות העותר והן נדחות.

סוף דבר – העתירה נדחית.

הסעדים להם עתרו התובעים הם שניים (ההדגשות לא במקור): (1) "לשלם לתובעים פיצויים בגין ירידת ערך נכס המקרקעין שלהם ובגין כל הנזקים שנגרמו להם להגשת תובענה זו כתוצאה מהקמת הקומפלקס המסחרי הנ"ל או חלקו בחלקת המגורים בהתאם לחוות דעת שמאית שתוגש מטעם התובעים בתיק זה". כבר מיד ייאמר כי כלל לא הוגשה חוות דעת שמאית ואף לא שולמה אגרה בגין רכיב זה. (2) ליתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע 1 או מי מטעמו להקים ולפתוח בבית המגורים מאפיה ו/או בית מאפה ו/או מזנון/מסעדה ו/או כל עסק מסחרי אחר – בנגוד לתב"ע וכן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים או מי מטעמם להקים ולפתוח ביחידה המסחרית ובמחסן הנ"ל הצמודים לבית המגורים שתי חנויות: האחת, לאפייה ולמכירת דברי מאפה ומשקאות משכרים והשניה למכירת ירקות – בנגוד לתב"ע וללא היתר לשימוש חורג ורישיון עסק כחוק".

לטענת התובעים מדובר היה כפי שציינה התובעת 3 שהיא גם ב"כ התובעים "ביום 27/11/2003 וביום 30/11/2003 שרפו עבריינים את ביתה ואת משרדה של התובעת 3 כליל על כל תכולתם לאחר שהתובעת 3 כתושבת ויו"ר ועד החוכרים לדורות בשכונת ידידיה ובאת כוחם פנתה אל עריית תל אביב בשם הוריה... ותושבי השכונה השכנים בבקשה להוצאת צו הריסה מינהלי וצו סגירה מינהלי נגד שוק ירקות ופירות שהוקם והופעל 24 שעות" (סעיף 25 לסיכומי התובעים).

...

בקצרה ייאמר כי בתחילה אישרה ועדת התכנון והבניה המקומית בקשה למתן היתר לשימוש חורג ואולם ועדת הערר ביטלה ביום 12/3/18 החלטה זו וקבעה כך: "לאחר ששקללנו את כל הפרמטרים האמורים אנו סבורים כי אין מקום להתיר את השימוש החורג המבוקש בשל העדר כל הצדקה תכנונית להתירו. אנו סבורים כי השימוש המבוקש אינו עולה בקנה אחד עם הרציונל העומד בבסיס האפשרות להתיר שימושים חורגים ועל כן הערר מתקבל ואנו קובעים כי החלטת הוועדה המקומית להותיר את השימוש החורג המבוקש מבוטלת". התובעים טענו בסיכומיהם באותיות מודגשות ומסומנות בקווים כי החלטה ועדת הערר היא מעשה בית דין ביחס לנתבע ומכאן יש לתת פסק דין המאמץ את החלטת ועדת הערר וכלשונם: "אי אפשר לעקוף את החלטת ועדת הערר החלוטה או להחליט החלטה שלמעשה מנוגדת לקביעותיה". בהמשך הדגישו התובעים כי הרשות המוסמכת היא ועדת הערר ועל בית המשפט לנהוג לפיה וכלשונם – "מכאן כי פסק הדין האזרחי הנותן צו מניעה קבוע הוא בקנה אחד עם החלטת ועדת הערר שהיא הרשות המוסמכת". עוד הקפידו התובעים להבהיר שבית המשפט חייב ליתן צו מניעה ולציית ל"פסק הדין", כלשונם שנתנה ועדת הערר היא הערכאה המוסמכת וכלשונם (הדגשת הקו התחתון אינה במקור): "לענין זה יודגש כי בית המשפט בהחלטותיו חייב ליצור רצף חוקי ולא לתת החלטה נגד פסק דין שניתן ע"י הערכאה השיפוטית המוסמכת". טענת התובעים חרב פיפיות היא לתביעתם.

על מנת שהערכאה הדיונית לא תותיר "קצוות פרומים" אבהיר כי למרות החלטתי מיום 25/4/19, נקראו כל דפי סיכומי התשובה והתייחסתי לכולם.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל התביעה נדחית.

אני מחייב את התובעים, ביחד ולחוד, בהוצאות הנתבע ובשכר טרחת עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪.

עוד נקבע שם כי התובעת מוותרת על כל טענה או תביעה אם לא יושג רישיון לעסק המסעדה, ואף לא אם יוצא צו מינהלי או ע"י ביהמ"ש על הפסקת הפעלת העסק ללא רישיון או בכל עילה אחרת בגין פעולה שלא במסגרת הרישיונות וההיתרים שיש בידיה של התובעת.

לעניין זכות התביעה טענו התובעים כי המחאת הזכות לא המחתה את זכות התביעה אלא את פירותיה, וכי התובעת, הניצבת בחזית התביעה, משמיטה את טענות הנתבעים לעניין המחאת הזכות.

בתשובה לכך, ולאחר פגישה בין הצדדים, לכך, כתב אדר' יוסקוביץ (נספח ט' הנ"ל) כי "..מוצע לפנות בבקשה לאשר שימוש למסעדה בהליך של בקשה לשימוש חורג באישור הועדות המוסמכות. יש להדגיש כי שימוש כזה כפוף לשקול דעת הועדות." ואולם, בנגוד לטענת התובעים, ניתן היתר לשימוש חורג למסעדה להתיר קיומה ללא עריכת אירועים ושמחות "ובתנאי אישור אגף הנכסים" (נספח ג' לתצהיר עו"ד ארד).

...

ההסדר הדיוני וקביעה זו, מהווים, לשיטת התובעים- מעשה בי- דין המחייב גם בהליך זה. התובעים טוענים כי הכניסו לעסקם שותפים בעלי ניסיון בתחום ההסעדה (תובע מס. 5), עריכת אירועים (תובעת מס. 4) ואדם נוסף, שהזרימו מאות אלפי דולרים, שיפרו את המנות המוגשות, ייעלו והגבירו את כמות האירועים, התפרסו בשיווק מוצלח עד שהעבירו את העסק מהפסד לרווח תפעולי, למרות המיתון ששרר באותה עת. כל האמור לעיל נקטע ונגדע עקב סיכול ממוקד של הנתבעים בתובעת, המחייב את השבת השקעותיהם.

בתביעת הנתבעת כנגד התובעים, בה עתרה לחיובם בפיצוי בגין אי פתיחת המזנונים ובהשתתפות בהוצאותיה בגין סגירת מרפסת ומזגנים, נקבע: "הנכס נותר ברשות התובעת והשקעותיה של הנתבעת 1 בו כולל ההשקעה בתוכניות לשם הגשת הבקשה לעיריית תל אביב נותרו ברשותה- זמינות לשימושה של התובעת ככל שתחפוץ." טוענים הנתבעים כי אם ימצא בית המשפט לחייבם בהשקעות שנותרו בידי הנתבעת, יש לחייב את התובעים בדמי השימוש במשך 3.5 שנים.

לנוכח כך- נדחית הודעת צד ג'.

סוף דבר: הנתבעת 1 תשלם לתובעים סכום של 300,000 ₪.

הפקעה זו נעשתה על ידי המבקשות בהתאם לתכנית מפורטת מס' 165/03/4, אשר אושרה ביום 29.12.1975 (להלן: התכנית), ובמסגרתה הוגדרו המקרקעין כאיזור "צבורי פתוח טיילת בש.צ.פ (שטח צבורי פתוח – א.ש.) קיוסק או מסעדה בש.צ.פ". ביום 1.2.1993, כחלק מהוצאת התכנית אל הפועל, אישרה המבקשת 2, הועדה המקומית לתיכנון ובנייה אשקלון (להלן: הועדה המקומית או הועדה), הפקעת שטחים מסויימים, ובתוכם המקרקעין, לצרכי ציבור.

בהמשך לכך, במהלך שנת 2018, החלה חברת ימים של חלום להשתמש במקרקעין להפעלת אולם אירועים בלבד.

אפרידר טענה, כי הפקעת קרקע פרטית צריכה להעשות לצרכי ציבור בלבד, כהגדרתם של צרכים אלו בסעיף 188 לחוק התיכנון והבנייה, וכי הפעלת קיוסק, מסעדה או אולם אירועים איננה נכנסת בגדרי סעיף זה. עוד טענה אפרידר, כי התכנית אשר על פיה הופקעו המקרקעין ממילא לא ייעדה אותם לצורך צבורי ועל כן לא ניתן היה להפקיעם מלכתחילה.

הלכה היא עמנו כי בעל דין אשר זכה במשפטו ייהנה מפירות זכייתו בסמוך למועד פסק הדין ומבלי שיידרש להמתין לתוצאות העירעור שהוגש על פסק הדין (ראו: ע"א 6042/14 נעימה נ' מדינת ישראל (17.12.2014); ע"א 3344/15 אשכנזי נ' גלי (15.6.2015) (להלן: עניין אשכנזי); ע"א 8579/18 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני (8.1.2019) (להלן: עניין הדסה)).

חריגה מהכללים האמורים תתכן רק במקרים בהם המבקש מוכיח כי סכויי עירעורו הם טובים במיוחד וכי מאזן הנוחות אף הוא נוטה לטובתו, באופן שככל שלא יעוכב ביצועו של פסק הדין וערעורו יתקבל, הוא עלול להתקל בקושי ממשי להשיב את המצב לקדמותו (ראו: תקנה 467 לתקנות; ע"א 8898/13 אהרון נ' עובדיה (20.1.2014); ע"א 1900/13 המועצה האזורית רמת נגב נ' נחום (5.5.2014)).

...

כמו כן אין בידי לקבל את טענות המבקשות שעניינן המעמסה הכספית אשר תיגרם להן בשל תשלום הפיצוי לאפרידר.

נוכח כל אלו, טענותיהן של המבקשות ביחס למאזן הנוחות דינן להידחות; ודחייתן של טענות כאמור מביאה לדחיית הבקשה כולה.

הבקשה נדחית אפוא.