וכ"כ בשו"ת מהרי"ט (חלק א סימן קמט):
"ולכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק עשרים מהלכות איסורי ביאה מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני אינו נאמן אבל אוסר עצמו בגרושה וחללה זונה ואינו מטמא למתים ואם נשא או נטמא לוקה ומאחר שהוא לוקה אלמא מחזקינן ליה בתורת כהן ודאי ולא בתורת ספק."
בדוחק יש לומר שבעלי שיטה זו, אם המצא תמצא, יסברו כמו שכתב בתשובת דבר שמואל למוהר"ש אבוהב (סי' קט):
"כיון שרוב כהני זמן עולין עפ"י דיבורם למצות כהונה הרי שויו אנפשייהו חתיכא דאסורה כל הנשים האסורות לכהונה בין האסורות מדברי תורה בין האסורות מדברי סופרים."
וכבר תמה על שיטה זו בספר העיקרים לר' שלמה איגר (ח"ב עמוד רפג):
"לא ידענא מה שאחד"א שייך הכא דאטו האומר פלוני אמר לי שדבר זה אסור מקרי שאחד"א והרי בדיבור שעל ידו עולה הכהן למצות כהונה אינו אומר שהוא יודע בעצמו שהוא כהן דהא אי אפשר ליה למידע אלא ששמע מאביו."
ידועים דברי המהרשד"ם (סימן רלה) שהתיר כהן בספק שבויה משום שהכהנים בזמנינו כהני ספק הם, וז"ל:
"אלא שאני אומר שאני סומך בזה עמ"ש הריב"ש בסימן צ"ד וז"ל כל שכן כהנים שבדורינו שאין להם כתב היחס אלא מפני חזקתן נהגו היום לקרא א' בתורה כו' יע"ש. הרי שכהנים בזמנינו אינם כהנים ודאי, שהכהנים בזמן הזה שעולים א' לקרא בתורה אינו אלא מנהג בעלמא, שהרי אין להם ספר היחס. שמעת מינה שאינם כהנים ודאי אלא ספק."
אולם המהרשד"ם לא הסמיך דבריו על שיטת הרמב"ם.
אמנם בשו"ת שבות יעקב (חלק א סימן צג) מצאנו להדיא שס"ל שכהנים בזה"ז ספק כהנים הם, והסמיך דברי מהרשד"ם על דברי הרמב"ם. בתשובתו דן אם כהן שנשא חלוצה מוציאין אותה מידו בזמן הזה.
הביא דבריו בשערי ישר (שער ו פרק ח) וחלק עליו בגדרי החזקה, וז"ל:
"והינה בעיקר ענין החזקה כנראה מפרש הגאון בעל ש"ש שהוא ענין חזקה שהוחזק אצל העולם כעין איתחזק איסורא האמור בגמרא, ומהאי טעמא יש מקום קצת לומר דלא אתחזק האיסור רק לגבי דידיה שנתחזק לענין הנהגה שאסור ליה ולא לאחריני, אבל מדברי הרמב"ם שם בפרק א' מהלכות איסורי ביאה הלכה כ' שכתב להוכיח על מעלת חזקה ממכה אביו, והוא על פי דברי הירושלמי בקדושין פרק עשרה יוחסין, דלכאורה הוא נגד הש"ס דידן פרק קמא דחולין דילפינן מזה דאזלינן בתר רוב. אלא נראה דהרמב"ם מפרש שהירושלמי ותלמוד דידן אינם חלוקים בזה, והכל מטעם אחד הוא, וכמו דמצינו בגמרא חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו וחזקה שאין אישה מעיזה פניה בפני בעלה שהוא ענין הוכחת רוב ואנן סהדי, שעל פי הרגיל מוכח הענין שכך וכך הוא, הוא רובא דליתא קמן, ורוב מעליא כזה מועיל גם להוציא ממון, ומזה נראה לי דהיכא דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא דלא הוחזק הענין בתורת ודאי, רק דאסור עליו לחוד דליכא שום הוכחה על עצם האיסור אין לוקים עליו, ואף אם נאמר כיון דנתחזק הענין אז אין לנו לידון על סיבת הדבר, ע"י איזה ענין נולדה הך חזקה, אבל כיון דמתחילה הי' שוברה עימה שלא הוחזק רק לגבי דידיה לחוד, איך יתכן שנחלק אח"כ לומר דלגבי דידיה מחזיקינן לודאי שיהי' לוקה ע"י זה, ולגבי אחרים יהיו היתר, ענין כזה הוא רחוק מן הדעת, ולא מצאנו כענין זה בש"ס ובפוסקים."
הרי שביאר השערי ישר שהש"ש למד את החזקה, שהוחזקה אצלינו כפי הנהגת החזקות שבש"ס דאיתחזק איסורא.
בכך, יש לידון האם צריכים למונעו מנישואין עם אישה המוגדרת הלכתית כ"זונה" לאור מערכת הנישואין האזרחית שלה עם נכרי, ומאידך, האם אפשר לערוך בשבילם נישואין דרך הרבנות?
כידוע, חרש שאינו מדבר ואינו שומע מוגדר הלכתית כ"שוטה", אשר אינו בר דעת ואינו חייב מן הדין במצוות, כמבואר בגמרא חגיגה (דף ב ע"ב) ובשו"ע (אה"ע סימן קכא סעיף ו).
...
כוונתו, וכמו שמפרש והולך בסוף דבריו, שהאנוסים מכירים ביחוסי משפחותיהם מי מהן מתייחס לזרע כהונה והם אצלם בחזקת כהנים, ובא להעיד על פלוני שהוא מתיחס לאותה משפחת כהנים הידועה לכולם.
אודה, שגם לאחר ששמעתי על הדברים שמסר הרב חיימוב, הסתפקתי איזה משקל יש לתת לדברים אלו, ואפרש דברי.
מה שיישב עמיתי הרה"ג אדרי שליט"א בזה יש בו מן הדוחק לענ"ד, וכבר הערתי בזה באות ז.
סיכום
לסיכום, נאמר שיסודות ההיתר שהבאתי בעינם עומדים לענ"ד, ואנוכי על משמרתי אעמודה.
