היתר נישואין אישה שניה בגלל טענת מאוסה עלי על ידי הבעל

'טענת מאיס עלי' באמתלא ברורה הינה יש לידון האם יש לחייב את הבעל בגט מחמת טענותיה של האשה על בעלה ומדין 'מאיס עלי' באמתלא ברורה, שהרי האשה התובעת את גיטה עמדה בפנינו מספר פעמים והטיחה בבעל אשמות קשות בדבר אטימותו ואי רגישותו לכל אורך חיי הנישואין.

אלא שרק הוסיף דבעינן תרתי, גם טענה מפורשת של 'מאיס עלי' וגם שתטען כן לגבי יחסי האישות שביניהם שאין היא מסוגלת לכך מחמת מאיסותה בו. והינה ראיתי ב'עזר מקודש' באבן העזר שם בסעיף ג' שכתב כן להדיא כדברי המהר"א ששון ודלא כהנתיבות המשפט הנזכר, וזה לשונו שם: "אודות טענות מאוס עלי רצה אחד להתעקש שהכוונה דווקא כשהוא מאוס עליה בהחלט בגדר מיאוס מה שאין כן אשה שהרחיק בעלה ממנה עם כל מעותיהם למדינה אחרת לרחוק ותפסוהו בדרך, גם היה ערך רבע שנה שפירש ממנה במרד ואחר כך דרו כאחד והיה ביניהם סכסוכים ואחר כך הרחיק כנ"ל וטוענת היא שמתיראת להתערב עמו [...] הינה גם שלשון הרמב"ם ז"ל שאינה כשבויה כו' לשנאוי לה וכן הובא בטור ופוסקים ז"ל בשמו, מכל מקום נראה שבאמתלא ברורה כנ"ל הוה ליה כשנאה כבושה[footnoteRef:11]. [11: אך יש לציין שמהמשך דבריו משמע שקצת הסתפק בזה, שכתב שם וז"ל: "וגם אם נימא שאין כופין לגרש בכזה גם להרמב"ם ז"ל, מכל מקום לגבי דינא דמתיבתא פשיטא שאין צריך גדר מיאוס דווקא רק כל שאומרת לא בעינא לא ליה ולא הכתובה באמתלא ברורה גם מעוטה מכנ"ל ידה על העליונה.]

הצמח צדק למד שאם עצם ההרחקה וההיפרדות מן הבעל יש בה אלמנט של כפייה אלא שאף על פי כן ר"ת התיר זאת רק מחמת שיש לבעל האפשרות להיפטר מאונס זה באמצעות מעבר מגוריו למקום אחר, אם כן לא הועילו בזה חכמים בתקנתן מאחר וזהו ניסיון לא קל, ובו עצמו יש אונס עליו בקבלת החלטתו לגרש את אישתו[footnoteRef:20].

ברם לאחר העיון נראה לומר שבנידוננו יש להחיל את 'הרחקות דר"ת' אף לפי הסברו של ה'סדר אליהו רבה' הנזכר וזאת מחמת שתי סיבות: האחת – שגם אם הבעל מבקש באופן כנה עשיית שלום בית ונאחז באשליה בלבד, עם זאת לאחר מתן זמן סביר על ידי בית הדין לבעל שינסה ככל יכולתו להשיב אליו את האשה, והוא נוכח לראות שלא זז שום דבר והניסיון לא צלח ואף על פי כן הוא ממשיך בסירובו לגרשה, הרי שוב הדבר מוכיח שסירובו הוי בגדר אכזריות לשמה.

[26: וכבר ביארו הפוסקים שבעצם הסברא של הרמב"ם במה שכתב שלא תהא כשבויית חרב בפניו כולי עלמא לא פליגי בזה, ואכמ"ל.] השניה – כבר הובהר לעיל שבנסיבות תיק זה ולאחר שקיבלנו אף את שתי חוות הדעת של היועצים והתברר כי גם הבעל רצה והזכיר לא אחת את רצונו להתגרש, הרי שאין בפנינו בקשה כנה לשלום בית, ולכן שוב היתנגדותו למתן גט נובעת רק מחמת אכזריות ורצונו להתנקם בה ושהוא יחליט איך ומתי לגרשה כאמור.

...

] ברם סביר להניח שהביאור בדברי ר"ת והמהרי"ק הוא שעצם ההיפרדות וההרחקה הימנו לא הוי בגדר אונס וכפייה כלל וכדלעיל בדברי 'סדר אליהו רבה' ובביאור הגר"א, מאחר וזוהי מניעת הטבה בעלמא ולא אונס בגופו של הבעל למתן גט. ומה שכתבו ר"ת והמהרי"ק 'שאם ירצה ימצא לו מקום' איננו בתור ה'סיבה' מדוע לא הוי 'אונס' אלא הוי כ'סימן' וכ'ראיה' לכך מדוע ר"ת סבור ככלל שהרחקה והיפרדות לא הוי אונס, מחמת שזה חוץ לגופו וחוץ לממונו, ואם הוא רוצה כאמור הוא יכול להעתיק מגוריו למקו"א. טעמים נוספים וביאור נוסף בר"ת מצאנו בפוסקים.

הנה חזיתי בפסק דין של בית הדין האזורי בירושלים (תיק מספר 1-21-9918 בהרכב הרבנים הגאונים שליט"א הרב ציון אלגרבלי, הרב יעקב אליעזרוב, הרב ח.י. רבינוביץ) שהקשו כן שדברי רבינו תם סותרים עצמם, ותרצו בזה וזה לשונם: ובישוב הסתירה, נראה לי שיש לחלק בדין "מאיס עלי" תרי גוונא.

נמצאנו למדים, כי אין בפנינו אישה הדורשת גירושין כנגד בעל העומד בפניה ומתחנן על נפשו לשלום בית, אלא יש כאן בעצם שני בני זוג המבינים היטב שנישואיהם עלו על שרטון ואין מנוס מגירושין, אלא שצד אחד מסתכל קדימה להכיל את הדברים ולנסות מהר ככל שניתן לפתוח דף חדש, ואילו הצד השני 'מתחפר' כל העת בעבר ומנסה 'לסגור חשבון' עם בת זוגו בבחינת 'תמות נפשי עם פלישתים' 'גם לי גם לך לא יהיה' 'ירעו עד שיסתאבו' וכו' כמובן שבית הדין לא יתן את ידו לכך[footnoteRef:27].

דהכא נמי לא חיישינן שיטען הבעל טענת שקר שהאשה מאוסה עליו כדי לגרשה בעל כורחה, שהרי אם הבעל יטען טענת מאוסה עלי והדבר שקר הוא, מיד חל עליו חרם דרבינו גרשון, ואיסורא ודאי לא יעשה הבעל לטעון מאוסה עלי בחינם, ובפרט בנידון זה שיש רגלים לדבר לטענת הבעל כי אישתו מאוסה עליו.

גם חכמי ורנקבורט נימנו להתיר והסכימו עימהם כל חכמי אשכנז ורוסיא והיינו דווקא לייחד לה כתובה וליתן גט ליד אחד להיות שליח להולכה שיהיה בידו הגט והכתובה עד שתשתפה, עיין שם. הן אמת כי האחרונים פיקפקו בהשלשת גט זו מכמה טעמי ובפרט בשוטה כמבואר בשו"ת שואל ומשיב תליתאה (חלק ג' סימן ק"ו) משום דכל מילתא דלא מצי עביד לא מצי לשוויי שליח עיין שם. ובכל זאת לא התירו למבקש להנשא ללא השלשת גט לאישתו, ואף שלמעשה כשתבוא להנשא צריכים לכתוב לה גט אחר, וכמבואר בנודע ביהודה (מהדו"ק סימן ג') שכתב: לא תקענו עצמנו כעת בדבר הלכה זו להתיר לאישתו שתינשא לשוק על ידי גט זה שמוסר עתה הבעל ביד השליח בעת שטותה, מטעם שכתב המגיה למשנה למלך דכל מלתא דלא מצי עביד השתא לא מצי לשווי שליח.

] עיין שם. ובאוצר הפוסקים (סימן א' סקע"ב אות ל') האריכו בזה וכתבו עוד טעמים להשלשת הגט ושיש חולקים שאין צריך כלל להשליש גט ואכמ"ל. ומרן הראש"ל זצ"ל בשו"ת יביע אומר (חלק י' סימן א') כתב בשם השדי חמד (מערכת אישות סימן ב' אות ז' (כצ"ל וט"ס שם)) שאף שרבני האשכנזים נוהגים להחמיר בהשלשת הגט, אך לפי הנראה לא פשט מנהג זה בין רבני הספרדים, וסיים שם בנידון דידיה דאחר שנתחייב הבעל בקניין גמור ושלם לבוא ולעמוד בדין כל זמן שיידרש לכך עשינו לו התרה על שבועתו, והתרנו לו לישא אשה כדת משה וישראל עיין שם. וכן עשו מעשה בפסקי דין רבניים (הרכב הדיינים י.מ. בן – מנחם ע. הדאייה ב. ז'ולטי חלק ב' עמוד 369) שהתירו למבקש לישא אשה נוספת ללא השלשת גט וזה לשונם: במקרה דנן שהצדדים הם מהעדה הספרדית שלא חל עליהם חרם רבינו גרשום שלא לשאת שתי נשים, אלא שאסור לשאת אשה שניה מחמת השבועה שנשבע לה וכאן שבנשתטית מתירין לו השבועה אם כן לאחר שתשתפה יהא מותר לו לשהות עם שתיהן [.

...

המשיבה הסכימה לטענת המבקש וכדבריה 'אני החלטתי לא לדבר איתו ולא לפנות אליו כלום כי כל מה שהוא אמר פה הכל שקר.

לאור כל האמור מחליט בית הדין כדלקמן: בית הדין מתיר עקרונית למבקש לשאת אישה נוספת על אשתו.

בתשנ"ו–תשנ"ז (1996) קבע בית הדין האיזורי בהרכב קודם כי האשה מורדת וכי הפסידה את כתובתה, לאחר מכן נקבע כי הבעל רשאי לשאת אשה שנייה על אישתו, כשבתשנ"ז (1997) נתקבל ההיתר הסופי על ידי נשיא בית הדין הגדול דאז.

שגה בית הדין בהגדירו את האשה 'מורדת בטענת מאיס עלי', שהרי אם חזרה לשלום בית סימן שלא היה מאוס עליה, ולכן היה צורך בהתראות ובכל הליכי מורדת, ובפרט שבספק היא מוחזקת ולא מחלה.

הליך החוזר על היתנהלותה בפרק הראשון של נישואיהם שבו עזבה את הבית, הוכרזה כמורדת, הפסידה כתובתה, והבעל קיבל היתר לשאת אשה שנייה.

על כך לא הוגש ערעור ופסקי הדין גם אושרו על ידי נשיא בית הדין הגדול דאז הגר"א בקשי דורון זצ"ל. בבוא בני הזוג לראשונה לערוך הסכם לשלום בית, העמידם הדיין על שכיוון שהאשה הפסידה כתובתה עליהם לכתוב כתובה חדשה, ושני הצדדים הסכימו וחתמו על כך. לכן אין מקום לעלות טענות על פסק הדין שהפסד הכתובה הראשון היה טעות.

...

סיוע לכך [למסקנה שהוא הדין בזמן הזה] יש להביא מהגמרא בבבא בתרא (הנ"ל) שבה מדובר על בית דין של חליצה, והרי גם בזמנם לא היה בית דין של חליצה מורכב דווקא ממומחים, שהרי סגי בבית דין של הדיוטות ובלבד שיודעים להקרות לחולץ את הפסוקים, וגם עליהם נאמר שאין בית דין טועין ובית הדין של המומחים אינו מדייק אחר מעשיהם.

)שושנת יעקב( מן הכלל אל הפרט גם במקרה שלפנינו עלינו לבחון אם אפשר לבטל את מעשי בית הדין הראשון שפסקו שהיא מורדת; אם כשההרכב השני אישר את ההסכם השני ללא סעיף הכתובה יש בזה פירכא או חיסרון, אם האחריות לכתיבת הכתובה ולמניעת הנזק הייתה מוטלת עליו; ואם מה שלא ציין בית הדין בהסכם את עניין הכתובה מחייב את המסקנה שסברתו הייתה שכתובתה הראשונה קיימת.

בהתאם לבקשתם אנו מאשרים את ההסכם ונותנים לו תוקף של פסק דין.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1181790/12 בבית הדין הרבני האיזורי ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב שלמה תם – אב"ד, הרב מנחם האגר, הרב גדעון שריון התובע: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד רז משגב ועו"ד ג'רמי שטרן) הנתבעת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד ישראל קדמי) הנידון: היתר אשה שנייה בגלל טענת מאוסה עליי החלטה

בשלב מסוים נאמרו על ידי האשה אמירות שהדהימו את ביה"ד, כי היא מוכנה לוותר על הבנות שיהיו במשמורת האב בארץ זרה.

ועיין באוצר הפוסקים ח"א עמ' 60 שכתב בשם חבצלת השרון שיש להקל: וכן בחבצלת השרון סי' ו' מצדד להקל בטוען מאוסה עלי ופירש ממנה זה כמה שנים ולפי דבריו היתה מאוסה עליו בתחילת הנשואין מחמת שהיא קשישה ממנו בי"א שנים ועתה היא בת מ"ה וטוען טענת פו"ר ובצרוף שהיא מסרבת לבא לד"ת וכו' ע"ש. גם ראה מש"כ שם בשם דבר אליהו: וכ"כ בדבר אליהו (להגר"א קלאצקין) סי' ע"ג באישה שטוענת שא"א לדור עמו מפני שיאנו מיתנהג כשורה, והבעל טוען שמאוסה עליו מטעמים שונים שהציע לפני הב"ד, וגם זה ימים רבים שנתחרשה ויש צורך לצעוק באזניה ומפני שהיא מאוסה עליו ואין לו אישה יצא לת"ר, וזה פעמים שנתפשרה לקבל גט ובכל פעם חזרה בה, ולדעת הב"ד כל כונתה להרגיזו מפני שנאה ונקמה ואין אופן בעולם שידורו יחד, ודן שם [בתשו' השניה] מצד מורדת ומצד מום גדול שנתחרשה ומצד מאוסה עלי, ומכריע להתירו כיון שאין אפשרות שידורו יחד ושעי"ז יצא לת"ר ואין בזה תועלת ותקנה לאישה רק לעשות נחת רוח ליצרה שרוצה להנקם בו, ע"ש. וראה בשו"ת שבט הלוי ה קצ שכתב להתיר במאוסה עליי בטענה מבוררת, וז"ל שם: אף שלא נעלם מאתי וכוח הגדולים בטענת מאוסה עלי אם זה סבה להתיר חדר"ג ובכנה"ג אה"ע סי' א' בהגב"י אות ל"ג דאסור לישא אישה על אישה משום מאוסה עלי, וכמו דקיי"ל באה"ע סי' ע"ז ס"ב דלא כרמב"ם ועמי', והפוסקים האלה מדמים אומר מאוסה עלי לענין איסור לישא ב' נשים, לאומרת עליו מאוס עלי לענין גט מעושה שלא כדין אף שהמרחק רב ביניהם, וטעם המחמירים בזה כדי לגדור מפני פורצי גדר קלי הדעת שכ"א יטעון מאוסה עלי כדי לפטור מאישתו, ועצם טעם מאוסה עלי להני פוסקים אינו מספיק נגד תקנת חדר"ג. איברא זה אינו דומה לדידן דגם הכנה"ג לא החמיר אלא באינו נותן טעם הגון לדבריו אבל נותן טעם הגון לדבריו נאמן אף להכנה"ג כמש"כ הגר"א קלצקין בתשובת דבר אליהו סי' ע"ג, והו"ד גם באוצה"פ סי' א', ע"ב, ט"ז. ובפתחי תשובה אה"ע סי' ע"ז ס"ק ב' כ' בשם הישועת יעקב דבטוען מאוסה היא עלי ויש לו טעם מבורר אף שאין הדין נותן לגרשה בעל כורחה, מ"מ יכול למנוע ממנה מזונות עד שתקבל ג"פ. ובתשובת צמח צדק אה"ע סי' קל"ב נוטה מאד להתיר ע"י ק"ר בטענת מאוסה עלי עם נמוקים הגונים הנראים לנו, וכ' דהוא בכלל מש"כ בתקנת חדר"ג בס' כל בו סי' קי"ז שאין להם להתיר עד שיראו טעם מבורר וכ' בנדון דידי' הדומה הרבה לנידון דידן וז"ל כ"ש הכא שמעוגן הוא ונפרד ממנה כבר הרבה שנים, וידוע שהוא איש כשר וחרד לדבר ה', וזה איכא גם בדידן, וכ' עוד אלא ודאי הענין שמסר הדבר לחכמי הדור שיוכלו להתיר החרם אם רואים באמת שמאוסה עליו ונפשו קץ בה וכו' יע"ש, וכ"ז הי' פשוט להגאון הצ' צ"צ אלא שנתעורר מדברי מהרי"ק שרש ק"ז, ובכ"ז כ' בסו"ד בפסקא דדינא, א"כ בהצטרף הני תרי טעמו דקיום מצות פ"ו, וטענת מאוס עלי שיש לה הוכחה שהוא אמת כנ"ל שמעוגן הרבה שנים נראה להתיר ע"פ מאה רבנים לישא אחרת בהשלשת כתובה וכו' ע"כ, וזה כנ"ד ממש, ובתשובת גדול המשיבים מהרש"ם ח"ג סו"ס צ"ג צירף זה כסניף גדול בהלכה ז"א טענתו הגמורה של מאוסה עלי, וע"ע בתשובת אמרי יושר ח"ב סי' קי"ט, ובתשובת חבצלת השרון סי' ו' ובתשובת דבר אליהו סי' ע"ג הנ"ל כולם מצדדים להקל בטענת מאוסה עלי כל שהחכמים רואים אמיתית טענתו, וע"ע פוסקים הובאו באוצה"פ הנ"ל. ועוד הוסיף סברה נוספת להקל ששייכת גם בנידון דנן: ומכ"ש בנ"ד שכעסה ומדותיה המשונים גורמים להנ"ל והרי רבנו גרשום מאור הגולה עיקר תקנתו באיסור ב' נשים שלא להרגיל קטטה בבית ישראל וכאן גורם ההיפך, והגאון הק' צמח צדק בתשובתו שם העתיק לשון החינוך פ' כי תצא י' תקע"ט משרשי המצוה לפי שהאישה נבראת לעזר האדם והיא לו כאחד מכלי חמדתו ואחרי כן הי' מרצונו ב"ה שכל זמן שיקוץ נפשו בכלי הזה שיוציאנה מביתו וכו' יע"ש בחינוך ובצ"צ בזה.

...

הפירוד הממושך, חוסר הסיכוי לשלום בית, המאיסות שמאס בה האיש באמתלא מבוררת, והצער שציערה אותו האישה והשיאתו שם רע בסביבתו הובילו את ביה"ד למסקנה שעל האישה לקבל את גיטה מידי האיש.

] ומכלל דברים אלו כלן, נראה לי שלא עשה אותו צדיק תקנה זו אלא מפני הפריצים ההוללים שתולים מעשיהם בדברים בטלים, אבל באלו שאמרנו שהוא מן הדין ומן החיוב לגרש או לישא אחרת, בזה לא גזר הרב.

] וכן נראה לי ראיה לזה ממ"ש בתשובת מהר"מ סימן תתרי"ח ורוב רבני אושטרייך שהתירו לרבי ברוך לגרש את אשתו בעל כרחה מפני עיגונו אף כי היא היתה חפיצה להיות עמו עכ"ל. וכיון דהיא היתה חפיצה להיות עמו ע"כ צ"ל שהמניעה היה ממנו שטען דמאיסה עליו או שהיא אשה רעה בדעותיה.

מ"מ מצאנו לעומתו להגאון ר' יצחק אלחנן בתשובה שבסוף ספרו נחל יצחק ח"א (דף קעב ע"ג) שכתב להוכיח מהתוספתא היפך דברי המשכנות יעקב הנ"ל, וסיים שם (דף קעה ע"ב), היוצא לנו מכל זה שבזמן הש"ס הדין היה נותן שיכול הבעל לפטור עצמו ממזונות האישה על ידי השלשת גט וכתובה, ונראה שאף עתה שאסור לגרשה בעל כרחה, מחמת החרם של רגמ"ה, מ"מ מהני השלשת גט ודמי כתובתה לפטור עצמו ממזונות, כשזה בפני האישה.

וראה שם הערה 33 פס"ד של ביה"ד הגדול בהרכב הרבנים הגר"י הרצוג, הגר"ע הדאיה והרי"מ בן מנחם ז"ל. וע"ע פד"ר ביה"ד הגדול (מהרבנים גורן, קאפח ואליהו הנדפס בספר עדות ביהוסף סימן מט "גט או היתר נישואין במאוסה ואלימה") שדנו שם בשיטת מהר"ח פלאג'י ובטענת מאיסה עלי והעלו במסקנות בין היתר בדעה הראשונה באות א: "יש דיעה שבזמן הזה שאין נושאים שתי נשים, לא צריכים לחכות י"ב חודש במורדת, אלא אפילו תוך ד' שבתות ואף כשמונעת ממנו עונה אחת בלבד, יכול לגרשה, ואם אינה רוצה מתירים לו לישא אחרת, ושהיית י"ב חודש אינה אלא לענין פיטורו מכתובתה. ויש חולקים על כך ואומרים שגם בזמן הזה ממתינים במורדת י"ב חודש, ורק לאחר מכן כשהיא ממשיכה לעמוד במרדה, יכול לגרשה בעל כרחה, או מתירים לו לישא אחרת". ושם באות ו: "בעל הטוען על אישתו שהיא מאוסה עליו ונפרד ממנה זמן רב ויושב גלמוד, וניכר לכל שיש לו אמתלא אמיתית, סוברים פוסקים רבים שיכול לגרשה בעל כורחה או שמתירים לו לישא אחרת ע"י ק' רבנים". ובאות ז: "זוג שאינו חי בשלום שנים רבות, אף כשהם גרים בנפרד ואין שום סכויים לשלום ביניהם, אין מן הדין לכוף אותם להתגרש לא את האיש ולא את האישה אא"כ יש סיבה המחייבת כפיה לגט". ובמסקנות הדעה השניה באות ב: "יש סוברים שבאשה הרעה בדעותיה, התירו לגרש בעל כרחה". ובאות ג: "בטוען על אישתו שמאוסה עליו באמתלה מבוררת אין חדר"ג". ומשתי הדיעות הללו נראה שהגיעו למסקנה שונה מזו של הדעה השלישית שלפיה (שם אות ו) "1. בעל הטוען על אישתו שהיא מאוסה עליו, אין לקבל אמתלאותיו בלי הוכחות ברורות כי יש לחשוש שמא עיניו נתן באחרת. וכמו שאנו פוסקים באישה שטוענת על בעלה שהוא מאוס עליה, שאין כופים אותו לגרש אותה משום חשש גט מעושה, ושלא כדעת הרמב"ם, כך אין כופים אותה לקבל גט ולא מתירים אותו לישא אחרת בגלל טענה זו משום חדר"ג. 2. י"א שבטענת מאוסה יכול הבעל לפטור את עצמו ממזונותיה, אבל אין זה אלא לגבי ממון מכיון שהוא המוחזק אבל לא לגבי גירושין או לגבי נשואי אישה אחרת, שהיא המוחזקת.

...

לאור כל האמור ומאחר ולא הוכח שהאישה אשמה בסכסוך ובפירוד, על כן, לא ניתן על פי טענות הבעל לחייב את האישה בגט.

לאחר עיון נוסף ולאחר שמיעת הצדדים בדיונים, הגעתי למסקנה שונה מהאמור לעיל ב-ג' הנימוקים.

בעניין נימוק ג': כאמור לעיל, הפירוד הממושך המוחלט של כמעט שנתיים, ובפועל, הפירוד של שנים רבות (עם חזרות קצרות לשלום בית שלא צלח), ונחרצותו של הבעל להתגרש בכל הדיונים האחרונים, מביאה אותי למסקנה, שאכן, מבחינת הבעל אין דרך חזרה והמצב בלתי הפיך, ורצונו להתגרש הינה כנה וללא תנאי.

לאור כל האמור, אני מצטרף לדעת חברי, שעל הצדדים להתגרש והאישה חייבת להתגרש, בכפוף להבטחת זכויותיה הממוניות.