היתר מקורות קרינה שהקמתם והפעלתם אינה טעונה

העילות לביטול היתר הבנייה שבבסיס העתירה הן אלה: העילה הראשונה: היתר הבנייה שניתן למשיבות 3-5 ניתן בנגוד לחוק הקרינה הבלתי מייננת, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק הקרינה") אשר קובע בסעיף 9 שבו, כי לא יינתן היתר בנייה למקור קרינה, "אלא לאחר קבלת היתר הקמה" מן "הממונה" כהגדרתו בחוק הקרינה.

לעניין המועד להגשת ערר, אין לי אלא לאמץ את האמור בהחלטת ועדת הערר בערר (י-ם) 268/14 שטראוס גרופ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתיכנון ובנייה בית שמש ואח' (21.09.2014), בה נקבע, כי "אנו סבורים כי גם במקרה בו נודע לעורר על מתן היתר הבניה בדיעבד, יש לקבוע מסגרת זמן פרוצדוראלית במסגרתה עליו להגיש את הודעת הערר. לדעתנו יש להחיל גן במקרה זה את תקופת 30 הימים, ואולם תקופה זו תימנה מהיום בו נודע לעורר על הבקשה להיתר בנייה או על מתן ההיתר, לפי המוקדם". בבוא יו"ר ועדת הערר לשקול בקשה להארכת מועד, עליו להפעיל שיקולים הדומים לאלה שמפעיל בית המשפט בבואו לידון בשאלה אם דבק שהוי בהתנהלות העותר.

כמו-כן, מצאתי לדחות הטענה כי הבקשה להיתר היתה טעונה פירסום, לאור הוראות סעיף 18.1 (4) לתמ"א 36א. הסעיף מחייב פירסום הבקשה למקרה ומדובר בהקמת מתקן בשטחים פתוחים "שאינם לאורך דרכים". מטרת ההוראה הנ"ל כפי שעולה ממנה, היא שמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים וברור כי חטיבת הקרקע עליה יוקם המתקן, אינה "שטח חקלאי" או שטח פתוח בטבע.

...

וזהנו נוסח סעיף 23 להחלטה: "חוקיות ההיתר- לאחר שקראתי את הערר וכן את תשובת המשיבות נראה כי טענות חוקיות ההיתר ועמידתו בתנאים הקבועים בתמ"א 36 הם מרכז המחלוקת. אין אני רואה לנכון להכריע בסוגיה זו ובלבד לקבוע, שגם אם נפלה אי חוקיות בהיתר, אין מדובר באי חוקיות המהווה פגיעה חמורה בשלטון החוק מהסוג שאין להתעלם ממנו גם בהינתן השיהוי. טענות אי החוקיות לגבי ההיתר הינן לכל היותר מחלוקת פרשנית בדבר אופן יישומה של תמ"א 36 על ידי הוועדה המקומית במקרה זה. ייתכן והיה מקום לדון במחלוקת פרשנית זו לו היה מוגש הערר במועדו (ואין אני קובעת כי אכן נפלה אי חוקיות כלשהי), אולם לא די בטענות המבקשים במקרה דנן כדי להרים את הנטל הנדרש להוכחת אי חוקיות שיש בה כדי להתגבר על השיהוי הניכר במקרה זה". כאמור החלטת יו"ר ועדת הערר ניתנה ביום 18.11.2020, והעתירה שלפניי הוגשה ביום 28.12.2020.

שנית, דין הטענה להידחות לפי תורת הבטלות היחסית, וזאת ובהנחה שאראה באי המצאת האישור לפי חוק הקרינה כ"פגם".

כפי שאציין להלן, נראה, כי דין טענתם זו של העותרים להידחות .

מסקנה: לאור כל הנימוקים שמניתי לעיל, סבירות החלטת ועדת הערר, השיהוי הרב שדבק בהתנהלות העותרים הן בפנייה לועדת הערר והן בפנייה לבית המשפט, וכן לאור הקביעות שקבעתי למעלה מן הצורך, באשר לטענות בעניין אי החוקיות שנפלה בהחלטת הועדה המקומית, מצאתי לדחות את העתירה.

בהמשך לכך, סעיף 2 קובע, בין היתר, כי יוטל "על שרי הממשלה או על הגורם בעל סמכות ההתקנה, להתקין את התקנות המנויות בנספח א' להחלטה זו, בלוחות הזמנים שנקבעו בו. אם התקנות טעונות אישור ועדה מוועדות הכנסת, לוח הזמנים יתייחס למועד העברת התקנות לראשונה לאישור הועדה המתאימה בכנסת". בהתאם, סעיף לנספח א' להחלטת הממשלה מציין את סעיף 25 לחוק הקרינה, ונוקב בחודש יוני 2018 כמועד האחרון להעברת התקנות לאישור בכנסת.

צוין כי בעקבות דיון נוסף שנערך ביום 8.5.2016 בהישתתפות "גורמי מיקצוע בכירים" (כפי שתוארו הדברים בתגובה מטעם השרים), ובהם מנכ"לי המשרד להגנת הסביבה ומשרד האנרגיה וכן בעלי תפקידים במשרד האוצר ובמשרד הבריאות, הושגו הסכמות לעניין רמות החשיפה המרביות המותרות מקום בו מדובר בחשיפה רצופה וממושכת לקרינה ממקורות קרינה חדשים, כמו גם בהתייחס לחשיפה קצרת מועד, וכן בנוגע למנגנון הפעולה ביחס להסדרת החשיפה ממקור קרינה קיים.

במכתב, שצורף להודעה, צוין, בין היתר, כי "מטרת התיקון המוצע היא לאמץ את עקרי ההמלצות שבדוח ועדת המומחים – לקבוע סף חשיפה לגבי שהייה קצרת מועד בקירבת מתקן חשמל, ולגבי חשיפה ממושכת, מוצע לקבוע סדרה של אמצעים שיש לנקוט לשם צימצומה, ותקציבים שעל העוסקים בהקמה ובהפעלה של מיתקני חשמל להקצות לשם כך". כן צוינו בו הסכמתם של שר האוצר ושר האנרגיה לנוסח המוצע וההתייעצות עם שר הבריאות כנזכר לעיל.

...

על רקע זה, נמסר מטעם השרים כי בשלב זה המשרד להגנת הסביבה הגיע למסקנה שהמאמצים לגבש נוסח מוסכם לתקנות מושא העתירה הגיע לכלל מיצוי, ולכן הוא פנה למתווה פעולה אחר של קידום חקיקה בנושא.

על רקע האמור, הוצא בעתירה צו על-תנאי.

מנגד, בתגובה שהוגשה מטעם העותרת ביום 29.7.2020 היא טענה כי טיוטת התקנות שמקודמת אינה נותנת מענה לחשיפה הממושכת שעומדת למעשה במרכזו של הצורך בהתקנת התקנות, וכי בנסיבות אלה אין מנוס אלא להפוך את הצו על-תנאי שניתן לצו מוחלט.

סוף דבר: העתירה מיצתה את עצמה והגיעה אל סוף דרכה.

התובעים ביצעו עבירה פלילית של ביצוע עבודות במקרקעין, הטעונות היתר , וללא היתר.

נטען כי נוכח הפעילות הבלתי חוקית של התובעים, אשר הקימו אנטנות, ללא היתר וללא קבלת רישיון לשימוש חורג, בנגוד לחוק התיכנון והבניה, ותוך פגיעה ברכוש המשותף ובתקנון, ופגיעה חמורה בפרטיות הנתבעים, יש לשלול מהם כל סעד, על יסוד העקרון ותקנת הציבור, שלפיו אין לתת לתובע להנות מפרי חטאו, שכן מעילה בת עוולה לא צומחת זכות תביעה.

כחלק מינהלי ההתקנה , נידרש מהתובעים לקבל היתר הקמה למקור קרינה , וביום 13.11.12 קיבלו היתר ראשוני ( נספח 2) שתקפו היה עד ליום 12.11.13, ביום 11.7.13 קיבלו היתר מחודש עד ליום 9.7.18 .

...

מתקבלת חלקית ביחס לפיצוי נדרש בגין פגיעה בפרטיות , ומשכך התובעים/נתבעים שכנגד ישלמו לנתבעים/ תובעים שכנגד , ולמעט תובעים שכנגד 7 ו 9 , סך של 5,000 ₪ לכל אחד , כאשר הסכום צמוד ונושא ריבית כחוק מהיום ועד למועד תשלום בפועל .

שאר הדרישות הכספיות שבתביעה שכנגד נדחות.

נוכח התוצאה, וכאשר ברי שלכל צד נגרמו הוצאות לא מעטות, אני מחליט שכל צד יישא בהוצאותיו.

אני נכון לקבל כי יש מצבים בהם ארוע סטרסוגני נקודתי כמו תאונה כואבת, יכול להקים ראשית הראיה הנדרשת למינוי מומחה בתחום הסוכרת, לשם בדיקה של טענת החמרה, בלי לקשר לשאלה כלום מדובר בטענה חזקה או חלשה.

"...אכן, כיוון שהדרך היחידה להוכחת טענות בעיניין שברפואה במסגרת תביעה לפי חוק הפיצויים היא מינוי מומחה מטעם בית המשפט, הנטייה היא להקל בדרישות להוכחת קיומה של ראשית ראיה. בהתאם לכך, עשוי בית-המשפט להכיר בקיומה של ראשית ראיה לקשר סיבתי בין הנכות הנטענת לתאונה גם בהעדר אסמכתא חד משמעית לכך במסמכים הרפואיים. בית המשפט עשוי להסתפק בהקשר זה גם ברמת סבירות נמוכה לקיומו של קשר סיבתי (ראו רע"א 219/91 הראל נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 25.2.1991)). עם זאת, אין לרוקן מתוכן את הדרישה לקיומה של ראשית ראיה לקשר סיבתי בין הנכות לבין התאונה. כך, למשל, במקרה בו המסמכים הרפואיים מעידים על פגיעה בחלקים מסוימים בגופו של התובע, ואילו האחרון מבקש למנות מומחים רפואיים בגין פגיעות בחלקים אחרים בגופו שאין ראיה לכך כי נפגעו בתאונה, אין להתיר את הדבר. על הבדיקה להעשות בזהירות בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה. על בית המשפט להפעיל שיקול דעת, לבחון את סבירות התכנותו של קשר סיבתי ולנמק את החלטתו. בקשה למינוי מומחים אינה משמשת כלי לדֵייג ראיות רפואיות שאין להן כל אחיזה." (מתוך רע"א 4911/09 סהר ציון חברה לביטוח נ' אליעזר כשר – הדגשות לא במקור).

כאמור, ראיתי להקדים הדיון בשאלה הרפואית לדיון בשאלת החבות, שכן לעתים מקרינות גם שאלות רפואיות (וסוגיות של מהימנות העולות מהן בעקיפין) על שאלת החבות ולהיפך.

...

בסע' 1 להודעה קודמת שלה מ 2.10.19 דווקא הודיעה כי מסקנת מומחה ביהמ"ש מקובלת עליה).

התובעת טוענת לחסימת דרכה להוכיח נכות משלא מונו מומחים, אולם המסקנה שאין ראשית ראיה אך מתחזקת לאור תוצאת חווה"ד האורטופדית שניתנה, לפיה התובעת סובלת מפריקות כתפיים חוזרות, וכי בתאונה נגרמה שוב פריקת כתף חוזרת, אחת מני כמה בעברה.

אני קובע כי מדובר בתאונת דרכים כגרסת התובעת, בה פרקה התובעת כתפה.

אני מקבל שהתובע נזקקה לעזרה של בנה, בתקופת החודש וחצי בה שהתה בנכות זמנית של 100% ו 30%, גם אם מעבר לשלושה שבועות של אי כושר מלא סביר שהיקף העזרה פחת.

ככל והיו נבחנים דמי המזונות מהתחלה בראי בע"מ 919/15 ; כידוע, הנוסחה שנקבעה בהילכת בע"מ 919/15 היא כלי עזר המסייע לביהמ"ש ובנוסף, בית המשפט יפעיל שיקול דעת שפוטי בכדי מנת להגיע לשיווין מהותי לרווחת הקטין והוריו ולא בהכרח לדבוק בנוסחה מתמטית.

לעניין זה אפנה לרמ"ש (מרכז) 59188-10-18 י.נ נ' א.נ (פס' 10) (25.10.18) [פורסם במאגרים המשפטיים] שם קבע כבוד ביחס לפסיקת דמי מזונות זמניים בסך 1,800 ₪ כדלקמן: "כך לא מצאתי מקום להתערב בקביעותו של בית המשפט קמא אשר אמד לעת עתה את צרכיו של קטין בשיעור של 1800 ₪. לטעמי מדובר בהערכה זהירה שהיא על הצד הנמוך דוקא. יש לזכור כי קודם להילכת בע"מ 919/15 נהגו בתי המשפט לאמוד צרכיו החודשיים של קטין בשיעור של כ- 1400 ₪ ואלם הערכה זו נגעה אך ורק באשר לצרכיו ההכרחיים ואולם מאז שניתנה הילכת 919/15 אין מקום לחלק בין צרכים הכרחיים לאלו שאינם הכרחיים ויש לאמוד את הצרכים בכללותם." עוד אפנה עמ"ש (ת"א) 32172-11-17 ע.ש. (קטינה) נ' נ.ש, עמ' 11 (10.01.19) [פורסם במאגרים המשפטיים] שם קבעה כבוד השופטת י. שבח שצרכי הקטינים שאינם טעונים הוכחה עומדים על 1,600 - 1,700 ₪ : "לגישתי, אין לדחות עוד את הגדלת הסכום, ועד שייקבע הסכום המשקף את עלות צרכיו של הקטין, בשני הבתים גם יחד, זה שאינו טעון הוכחה, באופן אמפירי ובהתבסס על חוות דעת כלכליות, אין מנוס מהפעלת שיקול הדעת השפוטי וניסיון החיים, ומהעלאת הסכום, שלא עודכן מזה שנים, לכדי סך של 1600-1700 ₪." יחסי ההכנסות בין הצדדים הנם 86% לנתבע ו- 14% לתובעת.

בנוסף, החל מיום הגשת התביעה (13.8.20) האב יישא במחצית מכל מההוצאות הרפואיות החריגות מכל מין וסוג שהוא, הכוללות בין היתר ולא רק: רפואת שיניים כולל אורתודנטיה, משקפיים/עדשות מגע, טיפולים פסיכולוגיים/ריגשיים, אבחונים לרבות איבחוני ליקוי למידה, וכל הוצאה רפואית אחרת חריגה אשר איננה מכוסה (במלואה או בחלקה) על ידי קופ"ח ובכלל זה הפרשים בגין אותה הוצאה חריגה לאחר קבלת החזר מכל מקור שהוא, אלא א"כ ההחזר מתקבל מביטוח פרטי הממומן ע"י צד אחד בלבד שאז רק אותו צד המממן זכאי להנות מהחזר זה. החל מיום הגשת התביעה (13.8.20) האב יישא במחצית מהוצאות החינוך על פי דרישת מערכת החינוך ו/או המסגרת החינוכית, הכוללות בין היתר ולא רק: אגרות חינוך, שכר לימוד וכל תשלום אחר הנידרש לתשלום ישירות למערכת החינוכית ו/או למסגרת החינוכית לרבות ועד הורים, שעורי עזר, תנועת נוער, טיול לפולין מטעם המסגרת החינוכית.

אין בעובדה כי בסופו של יום חזרה בה מתביעתה בכדי להקים צידוק לחיוב הנתבע עובר למועד בו הוגשה התביעה לפניי.

...

עוד אפנה לעניין זה לדבריו של כבוד השופט ג'יוסי בעמ"ש 47200-12-20 (פורסם במאגרים) שם קבע: " סבור אני, כי אין להתעלם מן ההשקעה ההורית של המשיבה, שעה שהקטין שוהה במחחצתה באופן תמידי, ודומני, כי לא למותר לציין, שקיימת לכך נפקות בענייננו הן מן הבחינה הכספית והן מן הבחינה הרגשית". היעדר הקשר בין הנתבע לבת מקבל משנה תוקף עת אף לגרסתו, וכפי שעולה מפס"ד שניתנו בעניינם של הצדדים, משמורתה נקבעה בידיו במסגרת פס"ד מיום 4.3.10.

ובהמשך: "אני חושבת שטובתה של הקטינה לדאוג לצרכים הכלכליים שלה בנסיבות האלה." ובהמשך: "חייבת להגיד שזה מקרה חריג ובעקבות הסכם סוגיית מזונות שנחתם בין האם לבין ירדנה, צריך להיבחן ע"י בית המשפט ואני חושבת שצריך להוציא את הקטינה מהסכסוך הכלכלי." מכל האמור מקובלת עליי טענת התובעת ולפיה למן המועד בו נקבעו מזונות הקטינה, הוצאותיה ההכרחיות גדלו, בפרט כאשר חיוב המזונות כולל בחובו את הוצאות החינוך.

לעניין זה אפנה לרמ"ש (מרכז) 59188-10-18 י.נ נ' א.נ (פס' 10) (25.10.18) [פורסם במאגרים המשפטיים] שם קבע כבוד ביחס לפסיקת דמי מזונות זמניים בסך 1,800 ₪ כדלקמן: "כך לא מצאתי מקום להתערב בקביעותו של בית המשפט קמא אשר אמד לעת עתה את צרכיו של קטין בשיעור של 1800 ₪. לטעמי מדובר בהערכה זהירה שהיא על הצד הנמוך דווקא. יש לזכור כי קודם להלכת בע"מ 919/15 נהגו בתי המשפט לאמוד צרכיו החודשיים של קטין בשיעור של כ- 1400 ₪ ואלם הערכה זו נגעה אך ורק באשר לצרכיו ההכרחיים ואולם מאז שניתנה הלכת 919/15 אין מקום לחלק בין צרכים הכרחיים לאלו שאינם הכרחיים ויש לאמוד את הצרכים בכללותם." עוד אפנה עמ"ש (ת"א) 32172-11-17 ע.ש. (קטינה) נ' נ.ש, עמ' 11 (10.01.19) [פורסם במאגרים המשפטיים] שם קבעה כבוד השופטת י. שבח שצרכי הקטינים שאינם טעונים הוכחה עומדים על 1,600 - 1,700 ₪ : "לגישתי, אין לדחות עוד את הגדלת הסכום, ועד שייקבע הסכום המשקף את עלות צרכיו של הקטין, בשני הבתים גם יחד, זה שאינו טעון הוכחה, באופן אמפירי ובהתבסס על חוות דעת כלכליות, אין מנוס מהפעלת שיקול הדעת השיפוטי וניסיון החיים, ומהעלאת הסכום, שלא עודכן מזה שנים, לכדי סך של 1600-1700 ₪." יחסי ההכנסות בין הצדדים הינם 86% לנתבע ו- 14% לתובעת.