המאשימה הציגה את היתר הבניה מיום 31.12.1945 על פיו ניבנה הבניין – מ/9 (היתר מס' 460) והתוכנית (מ/10) בהם נרשם, כי היחידה מושא כתב האישום אמורה לשמש כ"גראז'". תוכנית ההיתר מתיק הבנין (התשריט) הוגשה גם כן (נ/10) וגם בה נרשמה היחידה האמורה כ"גראז'". בנוסף, הוצגו שתי החלטות וועדת המשנה לבניין ערים לפיהן בשנת 1946 אישרה הוועדה שימוש ביחידה כחנות לממכר תוצרת חלב (נ/2, נ/3 , נ/5) ובשנת 1947 עם התחלפות הבעלים אושר החלפת השמוש ביחידה מחנות לממכר מוצרי חלב למכולת.
מר הלמן הוסיף והעיד, כי גם אם ניתן היה לראות באישור וועדת בנין ערים משום היתר לשימוש חורג להפעלת מכולת ביחידה, עדיין יש להגיש בקשה לשימוש חורג כאשר מעוניינים לפתוח במקום עסק אחר שאינו מכולת (עמ' 61 לפרוטוקול שורות 32-34, עמ' 62 שורות 1-2).
...
מכל האמור לעיל עולה, כי על מנת להפעיל ביחידה מרפאה יש הכרח בקבלת היתר לשימוש חורג לשימוש זה. בעניינו, לא הגישו הנאשמים בקשה למתן היתר כזה ולפיכך, השימוש שנעשה לאורך השנים ביחידה כמרפאה הוא שימוש חורג.
לפיכך, לא ניתן להסיק את המסקנה שמבקשים הנאשמים להסיק, כי משניתן היתר לשימוש כמכולת ניתן לעשות ביחידה כל שימוש מסחרי אחר ללא צורך בקבלת היתר לשימוש חורג.
סוף דבר
לאור האמור לעיל, אני קובעת כי הוכחו יסודות כתב האישום וכי לנאשמים לא עומדת טענת הגנה כלשהי או סייג לאחריות הפלילית.
לפיכך, אני מרשיעה את הנאשמים בעבירה המיוחסת להם בכתב האישום, לפי סעיפים 145 ו- 204(ב) לחוק.
