היתר למסעדות להציב שולחנות וכסאות מחוץ לעסק

הצבת השולחנות והכסאות במדרכה בכתב התביעה טען התובע שהמסעדה פעלה ללא רישיון עסק תקף או ללא רישיון בכל הנוגע להצבת שולחנות וכסאות מחוץ לשטח בית העסק, וכי הניחה עציצים גדולים בשטח החורג מן השטח שהותר לה לשימוש על ידי הערייה וגרמה למכשול במדרכה.

התובע טוען שרוחב המדרכה ליד המסעדה, כמו גם גובה הצמחייה שבאדניות, עומדים בנגוד להנחיות הערייה בדבר תנאים לקבלת היתר להצבת שולחנות מחוץ לבית עסק, לאמור: "השטח למעבר הציבור יהיה 2 מטרים לפחות והם יהיו פנויים ממכשולים עמודים וערוגות עצים וכל מיכשול אחר" וכן: "גובה הצמחייה שבאדניות יהיה אחיד ולא יעלה על 1 מטר". (מתוך אתר האנטרנט של הערייה, נספח ב' לחוו"ד קרבצ'יק, וכן נספח 2 לתצהיר העד אדלשטיין).

...

סוף דבר התובע נפגע בתאונה עצמית בעת שרכב על קורקינט חשמלי על המדרכה ברחוב בן יהודה בתל אביב.

לפיכך החלטתי לדחות את התביעה.

סוף דבר, התביעה נדחית.

העד מציין את הסיבה לכך שהוא ערך ביקור בנכס כדלהלן : ( עמ' 1 לפרוטוקול) : " כי הייתה החלטה בכל עסקים ברחוב אחי אילת 53 לבדוק ואם עושים שימוש בסטייה מהיתר להגיש דוחות...." העד מתאר בעמ' 1-2 לפרוטוקול את אשר ראה עת ביקר בנכס וצילם את התמונה מוצג ת/2 , שרואים כי נתלה שלט עם שם המסעדה " ריקו אנטריקוט" , וכן הוצבו שלושה שולחנות קטנים.

העד לא בדק אם בעסק קיים מטבח , לא זכר אם הכסאות והשולחנות שהוא הבחין בהם היו בפנים העסק , אישר כי ראה שולחנות וכסאות מחוץ לעסק , אך לא בירר למי הם שייכים.

...

וכך מתאר העד את ממצאי הביקור שלו בנכס עסקינן ( עמ' 2 לפרוטוקול) : " ראיתי שיש חנות מוכרים בה בעברית זה נקרא טורטייה עם בשר. מוצרים שיש בהם בשר . כמו מסעדה קטנה אז החלטנו להגיש דוח שימוש בסטייה מהיתר ". במסגרת חקירתו הנגדית נשאל העד רבות על המשמעות של " חנות שכונתית" ומדוע הוא נשלח לערוך בקורת בנכס , והעד השיב כי מדובר בהחלטה של הממונים עליו להגיש דוחות באותו בניין .

ש. בדיקה זו לא עשית ב11? כשביקרת בנכס? ת. לא עשיתי אבל החלטתי שזו סטייה מהיתר ש. אני מבין ממך מתי היית אצל גב' רפפורט? ת. היום בבוקר עד היום בבוקר שלא פנית לגב' רפפורט לא ידעת מה זו הגדרה של חנות שכונתית? ת. כן ".

המסקנה המתבקשת , ואף המתחייבת , בנסיבות העניין, הינה , כי אכן , המאשימה הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח את העובדות שבבסיס כתב האישום , וכי הנאשמים 1 ו- 2 לא הרימו את הנטל המוטל עליהם , לביסוס ההגנה הנטענת על ידם של הגנת בעלים ועל כן , אני מרשיעה את הנאשמים בעבירה המיוחסת להם בכתב האישום.

בהתאם לחוזה אשר נכרת בין התובע ובין הנתבעים ביום 26.5.11, ואשר העתקו צורף לכתב התביעה, סוכם כי כלל הזכויות במסעדה יעברו לנתבעים בעבור תשלום בסך 200,000 ₪, וזאת עבור "כל זכויות העסק, תכולת החנות וציודו, וכל דבר שבבעלות העסק". במסגרת החוזה, אשר נכתב בכתב יד ונחתם בחתימותיהם של כלל המעורבים, סוכם כי תשלום התמורה יתבצע בשלושה מועדים כדלהלן – תשלום ראשון בסך 100,000 ₪ בעת החתימה על החוזה, כאשר לתובע יימסרו 50,000 ₪ במזומן ו-50,000 ₪ בשיק והחתימה על החוזה תהווה אישור לתשלום זה. תשלום שני בסך 50,000 ₪ ביום א' אלול, להלן 31.8.11, ותשלום שלישי בסך 50,000 ₪ ביום א' כסלו, שלושה חודשים מאוחר יותר, ולהלן בתאריך 27.11.11.

בנושא זה מציין התובע מספר פרמטרים, ביניהם המאמצים שעשה על מנת למשוך לתוך המסעדה לקוחות מבחוץ, הצבת שולחנות וכיסאות מחוץ למסעדה, שמירה על הגיינה וניקיון, סוג האוכל הספציפי שמכר והזמנת חומרי הגלם מגורם מסוים, וכן כשרות המסעדה אשר הוחלפה מאוחר יותר ע"י הנתבעים ולטענתו הביאה לכך שלקוחות מסוימים הפסיקו לבוא למסעדה.

...

מכל המקובץ עולה, כי בין הצדדים נכרת חוזה מחייב, אשר עומד בתוקפו.

הנתבעים השתמטו מתשלום יתרת התמורה המגיעה לתובע בגין מכירת המסעדה כפי שהתחייבו, בדרכי כחש וכזב, ובחוסר תום לב. סוף דבר דין התביעה להתקבל.

הנתבעים ישלמו לתובע סך של 65000 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום 27.11.11 ועד למועד התשלום בפועל, וכן הוצאות משפט מוגדלות ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבת מהיום ועד התשלום בפועל.

כב' השופט ש' אטרש: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת רננה גלפז מוקדי), מיום 11.08.13, במסגרתו התקבלה תביעת המשיבה למתן סעד הצהרתי וסעד של ציווי, לפיו נאסר על המערערת 1 לנהל בחנות שבבעלותה, הנמצאת בקניון המשיבה, עסקים מסוגים שונים, ובין היתר, מסעדה מזרחית.

עוד נפסק, כי המערערת 1 אינה רשאית להציב, להניח ולהציג שולחנות וכסאות מחוץ לחנות, במעברים ובשטחים הציבוריים של הקניון.

...

סבורני, כי המילה "לרבות" המופיעה בהמשך ס"ק (ד) באה לפרט את האמור ברישא של הסעיף ואין לפרשה באופן היוצר חייץ בין הרישא לבין הסיפא של הסעיף וללמד, כי נאסרה מכירת סלטים מזרחיים בכל צורה שהיא; מה שנאסר הלכה למעשה, זה ניהול עסק מסוג מסעדה מזרחית, שבו נמכרים מאכלים כמפורט בסעיף, כולל אלה שצויינו לאחר המילה "לרבות". באם כוונת הצדדים הייתה לאסור מכירת מאכלים וסלטים מזרחיים בכל צורה שהיא, היה נכתב מפורשות, כי על הקונה נאסר לנהל "עסק למכירת מאכלים מזרחיים לרבות, מכירת סלטי חומוס – טחינה, שווארמה, פלאפל בשרים על האש...", כפי שקבע בית המשפט המחוזי בחיפה בעניין מסעדת אחמד את סלים.

יחד עם זאת ולמעלה מן הצורך אעיר, כי אין בידי לקבל את טענת המערערים, לפיה ההסכם שונה בהתנהגות.

לאור כל המקובץ לעיל, אמליץ לחבריי לקבל את הערעור באופן חלקי ולקבוע, כי לא נאסר על המערערת לנהל מזנון בחנות, אך נאסר עליה להציב כל מטלטלין מחוץ לחנות אלא בהיתר מן המשיבה.

ונקבע כי עובדה זו אינה מפקיעה את יתר הסממנים, לרבות החיצוניים של המקום, הנחזים כמסעדה לכל דבר ועניין, לרבות משהוצהר על ידי נציגי השוכרים כי בכוונתם להציב שולחנות וכסאות מחוץ ליחידה.

שכן, כפי שנקבע על ידי המפקחת, בהתבסס בין היתר על ביקורה במקום – קיימים בעסק דומה - מטבח, תנור לאפיה או לחימום, שולחנות וכסאות לשם הסבה וסעידה במקום.

...

לאור כל האמור, אינני סבורה כי במסגרת התקנון קבוע איסור גורף על ממכר כל סוגי המזון ובכלל כך מוצרי מזון ארוזים מראש ובהתאמה הנני קובעת כי ניתן לקיים בדירה עסק בו יימכר סוג אחד של מזון וכן עסק המוכר מוצרים יבשים וארוזים שאינם גורמים למטרדי ריח או פסולת מיוחדים.

טענה זו אין בידי לקבל שעה שאין חולק שבתקנון בעניין זליג נאסר מפורשות, נוסף על האיסור לניהול מסעדה, גם איסור לפתיחת "בית אוכל" ומשבאותו עניין התבקש לפתוח מאפייה, אשר אף לטעמי היא באה בגדר בית אוכל.

סוף דבר ; הערעור מתקבל חלקית – כך, שקביעת המפקחת ובהתאם לה לא ניתן לפתוח בדירה נשוא הערעור גלידריה כפי שביקשו המערערות – תוותר על כנה.