בפסק הדין בעירעור נקבע כי:
"ליבת המחלוקת בין הצדדים נוגעת למבנה החניה, שהוא מושא פסק הדין קמא והערעור שלפנינו. למערער אושרה בשעתו, במסגרת היתר הבניה שקבל להקמת ביתו, חניה בקומת הכניסה של הבנין בשטח של כ-19 מ"ר. אלא שהמערער עשה דין לעצמו, הסב את החניה האמורה שבנה למחסן, ובמקומה הקים, ללא היתר, בחזית הבנין, על גבול החלקה ותוך חריגה מקוי הבנין, את מבנה החניה החדש מושא הליכים אלה בשטח של כ- 35 מ"ר ובגובה של 3.4 מ', אשר הנגישות אליו היא דרך שביל הולכי רגל המיועד להרחבה.
...
לאחר שמיעת הראיות וטענות הצדדים הרשיע בית המשפט את העותר, וביום 29.11.15 נגזר דינו של העותר לשלם קנס כספי בסכום של 70,000 ₪, לחתום על התחייבות להימנע מביצוע עבירה לפי סעיף 204 לחוק התכנון, ובנוסף הורה בית המשפט שהמבנה מושא כתב האישום יותאם להיתר המקורי, ובד בבד עוכב ביצועה של ההוראה על מנת לאפשר לעותר "להכשיר את המבנה במצבו הנוכחי". ביום 30.6.16 נדחה ערעורו של העותר על ההרשעה, והתקבל בחלקו הערעור על העונש שנגזר עליו (עפ"א 25121-01-16).
התוצאה שהגעתי אליה תומכת במסקנה שלכאורה יש לדחות גם את העתירה כלפי הוועדה המקומית.
בקשר לכך לא מיותר להזכיר את הדברים שבפתח החלטתה של ועדת הערר בערר הראשון, לאמור:
"בשנת 2011 הגיש העורר בקשה ללגליזציה של הבניה אותה ביצע. הבקשה הגיעה לדיון בחודש אפריל 2011. המשיבה (הוועדה המקומית, א"ק) דנה בבקשה, אך החליטה, כפי שהיא נוהגת לעשות פעמים רבות מדי, שלא להחליט. היא קבעה כי הבקשה אינה מוגשת כיאות, לא מציגה חישובי שטחים ואינה צבועה על פי הוראות הדין. לפיכך ביקשה היא לקבל את חוות דעתה של הרשות המקומית בעניין הסדרת מערכות תשתית באזור (לא ברור מדוע הדבר נדרש בבקשה להקמת מבנה חניה), וכן עד לעריכתה של הבקשה לפי התקנות".
לעומת זאת, ניתן להצביע על שינוי נסיבות שאינו קשור בעותר, המצדיק דווקא את המסקנה שאין מקום לדרוש מן העותר הגשת בקשה חדשה.
בכפוף לכל האמור לעיל, העתירה נדחית.
