היתר להבאת ראיות נוספות בהליך פלילי

בע"פ 951/80 קניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (3),505 נקבעה הלכה שלפיה סמכותו של בית המשפט בערכאה הדיונית, להתיר הבאת ראיות נוספות, על פי סעיף 167 לחוק סדר הדין הפלילי, משתרעת גם על השלב שבו ניתנה הכרעת הדין, ובטרם ניתן גזר הדין.

כך בלשון בית המשפט שם: "מכאן, שככל שהבקשה להבאת ראיות נוספות מתאחרת בהתייחס לשלב שאליו הגיע ההליך השפוטי, כך תהא נדירה וחריגה יותר הזקקות בית-המשפט להפעלת סמכות כזו, והדבר ייעשה רק מקום שהעניין נידרש לעשיית צדק ולמניעת עוות דין." צוין שגישה זו מבטאת איזון ראוי בין הצורך לשמור על הסדר המקובל של ניהול המשפט לבין הצורך לשמור על גמישות דיונית שמטרתה למנוע עוות דין כדי לקדם את עניינם של הנאשם והחברה.

...

כעת, לאחר שניתנה כבר הכרעת הדין, נטען, ההגנה מנסה לבצע "מקצה שיפורים", ואין להיעתר לכך, שכן לנאשמת ניתן יומה בבית המשפט.

כאמור, בעניין קניר, היענות לבקשה, בשלב מאוחר בהליך, היא חריגה ונדירה יותר, ויש לבחון האם יש מקום להיעתר לבקשה לצורך עשיית צדק ולמניעת עיוות דין.

בנסיבות אלה אני סבורה שלנאשמת לא יגרם עיוות דין מדחיית בקשתה.

נוכח האמור, הבקשה נדחית.

בהתאם לפסיקה, בהחלטה אם להתיר הבאת ראיה נוספת, יאזן בית המשפט בין הצורך לשמור על הסדר המקובל של ניהול משפט וסופיות הדיון לבין שקולי עשיית צדק, ויבחן במסגרת זו את הצורך בקבלת הראיה, השלב בו הוגשה הבקשה והאם יש בקבלת הראיה משום פגיעה ביכולת הנאשם להיתגונן.

יפים לעניין זה דברי הש' ברק (כתוארו אז), בענין קניר: "...ההליך הפלילי הוא מסגרת דינים, הבאים להגשים את המשפט הפלילי, דהיינו, לקבוע חפות או אשמה. לשם כך על ההליך הפלילי לחשוף את האמת, וזו מטרתו העיקרית. כמובן, עמידה על כללים וחשיפת האמת אינן שתי משימות נוגדות. נהפוך הוא. הכללים באים לקבוע סטאנדרט של ניהול משפט, אשר על פי ניסיון החיים, יש בו כדי להביא לחשיפת האמת, ובכך תואמות שתי משימות אלה. עם זאת, יש ועמידה פורמלית על סדר הכללים בעיניין מיוחד יהיה בה כדי לגרום לעיוות דין, אם בדרך של הרשעת החף מפשע ואם בדרך של זכוי הנאשם. בנסיבות אלה יש לשאוף לכך, כי הכללים עצמם ייתנו לבית המשפט סמכות לשיקול דעת לעשות צדק...". נוכח דברים אלו, נהיר כי ניתן לאפשר להגיש ראיות נוספות גם בשלב הנוכחי, טרם הכרעת הדין.

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את הוראות החוק ואת ההלכה הפסוקה, באתי לכלל מסקנה כי דין בקשת המאשימה להידחות.

אף בכך, ומבלי להכריע כאמור בשאלת קבילות הראיות, בקשת המאשימה חורגת מדרך ניהול ההליך המקובלת, ואין בידי לקבלה.

ועם זאת, בהתחשב בכך שבקשת המאשימה חריגה, בכך שעיתוי הגשתה סוטה מהכלל, ובכך שלא נמצאו לבקשה כל הצדקה או טעם ממשי, ולו בנימוקי המאשימה עצמה, הרי שהבקשה פוגעת בניהולו התקין של ההליך, ולפיכך נדחית.

ככלל על בעלי הדין להביא את ראיותיהם בפני הערכאה הדיונית במועד שמיעת הראיות; ועל כל צד בהליך הפלילי להביא את ראיותיו "בחבילה אחת" בשלב הדיוני הקבוע לו – התביעה בפרשת התביעה וההגנה בפרשת ההגנה.

ואולם, בנסיבות מיוחדות, מתיר החוק לחרוג מכלל זה. כך החריג הקבוע בסעיף 167 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, הקובע, כי: "סיימו בעלי הדין הבאת ראיותיהם, רשאי בית המשפט, אם ראה צורך בכך, להורות על הזמנת עד – ואפילו כבר נשמעה עדותו בפני בית המשפט – ועל הבאת ראיות אחרות, אם לבקשת בעלי דין ואם מיזמת בית המשפט." דהיינו, המחוקק הסמיך את בית המשפט להורות על הבאת ראיות נוספות, כאשר הוא רואה בכך צורך.

...

בענייננו, אני סבורה כי אין צורך ב'ראיות הנוספות' שהתבקשו, שאינן נוגעות לנושא ליבת המחלוקת שבין הצדדים, כדי להבטיח לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן; ואי היעתרות לבקשה לא יפגע בהגנה הנאשם.

אין גם בטענה ל"סתירה בעדות עדי התביעה" כדי לשמש עילה לבקשה לזימון עדים נוספים; וכפי שנפסק "אין לאפשר הבאת ראיות נוספות שוב ושוב ועימות אין סופי בין גרסאות העדים כדבר שבשגרה. בע"פ 8653/10 פלוני נ. מדינת ישראל (פסקה 61) (28/7/2011) אומר בית המשפט כי יש "[.

לאור כל האמור, לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה, ואני דוחה את הבקשה.

דיון והכרעה המסגרת הנורמאטיבית לדיון בבקשה קבועה בסעיפים 156 ו- 167 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, אשר קובעים כך: "156. לא הודה הנאשם בעובדות שיש בהן כדי להרשיעו באישום או באחד האישומים שבכתב האישום, או שהודה ובית המשפט לא קיבל את הודייתו, תביא התביעה לפני בית המשפט את ראיותיה לעובדות שלא נתקבלה עליהן הודיה, ורשאית היא להקדים להן דברי פתיחה

בצד זאת נקבע בפסיקה, שבסמכותו של בית המשפט בערכאה הדיונית להתיר הבאת ראיות נוספות עד למתן פסק הדין, אולם כאשר מבוקש שהראיות יוגשו לאחר פרשת התביעה, הדבר יעשה רק מקום שהעניין נידרש לעשיית צדק ולמניעת עוות דין (ראו ע"פ 951/80 יצחק קניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 505 (1981)) (להלן - "עניין קניר").

עוות דין לנאשם עוות דין לנאשם, משמעו פגיעה בניהול הליך פלילי תקין בעיניינו של הנאשם, העולה כדי פגיעה בזכויותיו, אשר כוללות, בין היתר, את זכות העיון בחומר חקירה, בפרט בטרם ייחקר עד התביעה הרלוואנטי (ראו בש"פ 9322/99 מסראוה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 376 (2000)).

...

באיזון בין הפגיעה בנאשם שאינה מהותית, ובין האינטרס הציבורי ובעיקרו נשיאה שוויונית בנטל המס וכן הגעה לחקר האמת, יש להגיע למסקנה, גם בהתבסס על שיקול זה, שיש לקבל את ניירות העבודה של המומחה.

לסיכום מצאתי שהפגיעה בנאשם, אילו תתקבל הבקשה להוספת ניירות העבודה אינה מהותית, ואיננה נושאת עיוות דין, ומנגד קיומו של האינטרס הציבורי להגיע אל חקר האמת, ובשים לב שטרם הסתיימה פרשת התביעה, יש לקבל הבקשה.

אני מורה על קבלת ניירות העבודה של המומחה מר ניצן ניב עד תביעה מס' 4.

עם זאת, סעיף 167 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב–1982 (להלן: החסד"פ), קובע את החריג לכלל, כדלקמן: "סיימו בעלי הדין הבאת ראיותיהם, רשאי בית המשפט, אם ראה צורך בכך, להורות על הזמנת עד – ואפילו כבר נשמעה עדותו בפני בית המשפט – ועל הבאת ראיות אחרות, אם לבקשת בעלי דין ואם מיזמת בית המשפט". הלכה פסוקה היא כי סמכותו של בית המשפט להתיר הבאת ראיות נוספות על פי הוראת סעיף 167 לחסד"פ משתרעת גם על השלב שלאחר הסיכומים, ואף לאחר מתן הכרעת הדין ובטרם ניתן גזר הדין.

לסיכום: בהתאם להלכה הפסוקה, מתן היתר להבאת ראיות נוספות לאחר הכרעת-דין הוא הליך חריג בהיותו סוטה באופן ניכר מהליך רגיל של בירור האשמה.

...

המסקנה בדבר מהימנות גרסתו של הקטין ואמינותה הרבה, אף התקבלה, לאחר שהבאתי בכלל חשבון את נסיבותיו האישיות, ובכלל זה, היותו סובל מלקות, הפרעות ההתנהגות והתקשורת השונות, כמו גם האינדיקציה כי הוא מצוי על הספקטרום האוטיסטי.

לסיכום: בהתאם להלכה הפסוקה, מתן היתר להבאת ראיות נוספות לאחר הכרעת-דין הוא הליך חריג בהיותו סוטה באופן ניכר מהליך רגיל של בירור האשמה.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית.