היתר לבניית גדר בגבולות מגרש במגורים א

בין בעלי הדין התנהלו עד לפני כשנתיים הליכים משפטיים ממושכים, בעקבות מחלוקת בדבר קו הגבול בין מיגרשי המגורים בנחלותיהם.

הוכח, כי המשיבים פנו אל המבקשים עוד ביום 21.5.12 בכתב, הודיעו להם על רצונם להקים גדר, ובקשו לדעת אם המבקשים מעוניינים בקיומה של דרך משותפת בין החלקות, שאם כך הדבר, על כל אחד מהצדדים להקצות שטח של 1.5 מ' מהגבול הקבוע בתצ"ר לצורך יצירתה של דרך משותפת זו. משלא התקבלה כל תשובה מהמבקשים, הגישו המשיבים בקשה לקבלת היתר לבניית הגדר.

...

דחיית הטענה מובילה למסקנה כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המשיבים.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

המבקשים ישלמו למשיבים שכר טרחת עורך דין בגין בקשה זו בסך 6,000 ₪.

אלא שלטענת התובע, דרך הגישה המזרחית למגרשו נחסמה ע"י הנתבעת בשנת 2017, במהלך עבודות הכשרה ופיתוח שהחלה לבצע במגרשה, לאחר שקבלה היתר בניה לבנית בית מגורים על מגרשה, ומכאן תביעתו.

בשנת 1969 הגיש התובע בקשה להיתר בניית גדר בגבול המזרחי של מגרשו, אשר ניתן לו ע"י הועדה כשהוא נידרש לסגת 1.0 מטר מהדרך העוברת במקום, היינו זו העוברת כיום במיגרש 14/3.

הנתבעת טוענת כי הנה בעלים רשום של 453/10420 חלקים מהחלקה, וכי קיבלה את זכויותיה במיגרש 14/3 בעסקת מכר ללא תמורה (מתנה), שהסתיימה ברשום ביום 27.2.13 (מפנה לנסח רישום החלקה, נספח א' לכתב ההגנה).

...

לטענתה, גרסת התובע הנ"ל דינה להידחות הן מכוח קביעות פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי, והן בהתאם להצהרת התובע בעצמו לפיה החל משנת 1980 ועד שנת 2005 הוא שהה בחו"ל (קנדה).

נתון זה אינו טכני אלא מהותי, שכן ככל שביהמ"ש ישקול להיעתר לסעדים המבוקשים בתביעה, על התובע היה להניח בפני ביהמ"ש תשתית ראייתית מספקת, מהו אותו שיעור "נגיסה" משטח המקרקעין הכפופים (מגרש הנתבעת), לטובת המקרקעין הזכאים (מגרש התובע) לגביו מתייחסים הסעדים המבוקשים בתביעתו.

סוף דבר מכל האמור לעיל, אני מחליט לדחות את התביעה, ומחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות בסך 2,500 ₪.

ביום 6/7/2005 שלח מהנדס הערייה, אדריכל צבי שקולניק מכתב לכהן, אשר זו לשונו: "בהמשך להיתר שקיבלת בעיניין בניית גדר הפרדה בגבול המיגרש בשטח שלך בלבד, עליך לדאוג לקיום המעבר הצבורי ברוחב 1.40 מ' כמצויין בהיתר לפני כל פעולה אחרת. הריסת השביל שבוצעה יש לתקן לאלתר ולהבטיח מעבר לציבור בביטחה כמצויין לעיל". עניינה של התביעה הוא לקבוע, כי הופר ההסכם משנת 2002, היתר הבנייה שניתן לכהן, ניתן שלא כחוק תוך רמייה, השבת השטח בשלמותו, פיצוי כספי, ולחלופין ליתן כל סעד, כפי שיראה לבית-המשפט נכון וצודק.

מה גם, הלכה למעשה הסעד אותו מבקש התובע בכתב התביעה המתוקן, דהיינו קביעה כי היתר הבנייה ניתן שלא כחוק, או כפי שהגדירו בסיכומיו, קביעה כי ההיתר ניתן שלא על-פי החלטות הועדה, הנו למעשה בקשה לביטול היתר הבנייה, סעד שבסמכות בית המשפט לעניינים מינהליים לפי סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לענינים מנהליים, תש"ס - 2000, וכן סעיף 10 (א) לתוספת הראשונה.

" בהערת אגב אוסיף, כי בעיניין זה אני מקבלת את טענת ב"כ הועדה המקומית לתיכנון ובנייה בסיכומיו, כי ההסכם לא נחתם ע"י מורשה החתימה של הערייה, ומשכך הוא חסר נפקות משפטית מול הערייה, וזאת בהתאם לאמור בסעיף 203 (א)לפקודת העיריות [נוסח חדש] : "חוזה, כתב התחייבות, הסדר פשרה המוגש לבית משפט או לבית דין על מנת לקבל תוקף של פסק דין או תעודה אחרת מסוג שקבע השר בתקנות ושיש בהם התחייבות כספית מטעם העיריה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והגזבר; לא היתה בהם התחייבות כספית כאמור, לא יחייבו את העיריה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והמזכיר, ובאין מזכיר – עובד אחר של העיריה הממלא את תפקיד המזכיר לפי החלטת המועצה". מעבר לכך, די בעיון בכותרת ההסכם, כדי להבין שאין הוא מחייב את הערייה: "להלן פרטי הסכם בין מר מצליח כהן...המתגורר בשכונת בית וגן 89/2 לבין מר יצחק קריספיל...המתגורר בשכונת בית וגן 88/2 שנערך ונחתם בפני ב"כ עריית טבריה – יוסי בן דוד סגן רה"ע". למקרא ההסכם נראה, כי המדובר בהתחייבויות של התובע וכהן בלבד, כאשר מר בן דוד ניסה בסך הכל להביא את סיכסוך השכנים לקיצו.

...

זה נראה לי חתימת ראש העיר, אני מתקן זה חתימה של זיגדון, זה לא ההיתר הנכון.

כאמור, הסמכות להורות על ביטול ההיתר אינה נתונה לבית-משפט דנא, ולכן דין טענה זו להידחות.

חשוב להבהיר כי בכתב התביעה ביקש התובע לקבוע כי ההיתר ניתן בניגוד לחוק מחמת שהוא מאפשר לכהן בנייה בשטחו של התובע, טענה שהוכחה כלא נכונה על פי חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, לאחר שהמומחה קבע, כי הבנייה לא הייתה בשטח התובע, אלא כולה בשטחו של כהן, ומכאן נשמטה הקרקע מתחת לתביעה זו. לסיכום, אני דוחה את התביעה, ומחייבת את התובע לשלם לכל אחד מנתבעים 1 ו- 5 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪.

בעת רכישת הזכויות בחלקות על ידי התובעים, חלה ביחס לחלקות 316-315 תכנית בנין עיר הצ/6/38, לפיה ייעוד החלקות וכן ייעוד חלקות 309-314, הגובלות עימן ומהוות תא שטח תיכנוני אחוד, היה איזור מגורים א/2 (בנייה טורית) (כאמור במכתב ב"כ התובעים לעו"ד אינסלר מיום 7.9.2022, נספח י"ז לכתב התביעה).

בדומה לאמור ברישת ההסכמים שנכרתו מול התובעים (כפי שצוטט לעיל) מטרת התכנית המפורטת היא: "1. לשנות את ייעוד האיזור ממגורים א/2 (בניה טורית) לאיזור מגורים א/1 (בתים דו משפחתיים) 2. חלוקה ל-3 מגרשים מגורים א/1. לקבוע הוראות בניה. 4. איחוד וחלוקה בהסכמה. 5. לשנות שביל לדרך משולבת.". מכוח אותה תכנית מפורטת, הגישו התובעים לוועדה המקומית בקשה להיתר בניה במקרקעין (נספח ט"ז לכתב התביעה).

מהות הבנין מושא הבקשה תואר כך: "הקמת בית מגורים דו משפחתי בן 2 ק. + ק. מרתף – 2 מקלטים + גדרות". על הבקשה להיתר, חתום, בין היתר, נציג מטעם החברה, מר נתן אבידן, דרקטור בחברה משנת 1965 (כאמור בדו"ח מידע על פרטי חברה, נספח י"ט לכתב התביעה).

...

תמצית טענות הנתבעים יש לדחות את התביעה, מהנימוקים הבאים: התביעה התיישנה ונגועה בשיהוי כבד - התביעה עוסקת באירועים שארעו לפני כ- 45 שנים, מול חברה המצויה בפירוק ואנשים שהלכו לעולמם זה מכבר ולא הוצג הסכם חתום עימם.

התיישנות לאחר עיון בעמדות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי לאור דוקטרינת הנאמנות הקונסטרוקטיבית, יש לדחות את טענת הנתבעים כי התביעה התיישנה, מאחר והיא עוסקת באירועים שאירעו לפני 45 שנה.

יישום עקרונות אלו על המקרה דנן, מוביל למסקנה כי דין טענת השיהוי להידחות.

לפיכך, בהינתן שזכויות הבעלות בחלקה 316 רשומות על שם החברה (נספח י' לכתב התביעה) ומאחר ואין דרישה מצד התובעים לשינוי רישום בחלקה 315, אזי אין צורך לצרף להליך את אותם אנשים פרטיים הרשומים כבעלי זכויות בחלקה זו. סוף דבר לאור מכלול האמור לעיל, התביעה מתקבלת.

רקע עובדתי וגלגולי ההליך מונחת לפני בקשה לביטול החלת צו הריסה מינהלי על עבודה נוספת בשל עבודה אסורה נוספת של בניית גדר/קיר (להלן – צו החלה ו/או הוראת החלה ו/או מש/3), על צו הריסה מינהלי שמספרו 2022-1221 (מש/1) שניתן ביום 27.4.2022 ע"י המשיבה כנגד בניית פרגולה מקיר מבנה מגורים עד לגדר גבול המיגרש ברחוב בנימין מטודלה 25, רחוב אשכנזי 3 גוש/חלקה מס' 553/6637 (להלן – הנכס).

ב"כ המבקשות טוען כי הסיפא של הנחיה מרחבית 02.05 לפיה גובה הגדר בין שני מגרשים גובלים יהיה 1.5 מ' לכל היותר ממפלס החצר הגבוהה עומדת בסתירה לתקנה 5(א)(1) לתקנות הפטור לפיה יינתן פטור מהיתר בנייה לגדר שגובהה אינה עולה על 1.5 מ' מפני הקרקע משני צידי הגדר.

...

האם נפל פגם חמור שבשלו יש לבטל את הצו? באשר לתנאי השלישי הקבוע בסעיף 229 לחוק לפיו נפל בצו פגם חמור בגינו יש לבטלו, ב"כ המבקשות לא הרים את הנטל גם באשר לתנאי זה. איני מקבלת את טענתו לפיה צו ההחלה לא הומצא למבקשות במועד אלא תוך כדי ההליך המשפטי ומשכך עולה הדבר כדי פגם חמור בשלו יש לבטל את הצו נשוא ענינינו.

סוף דבר נוכח האמור אני דוחה את בקשת ב"כ המבקשות לביטול הצו ומורה כי הצו מאושר לביצוע בתוך 30 יום מהיום.

המזכירות תעביר החלטתי זו לצדדים.