מדינת ישראל
בתי הדין הרבניים
תיק 1143283/1
בבית הדין הרבני הגדול ירושלים
לפני כבוד הדיינים:
הרב הראשי לישראל הרב דוד ברוך לאו – נשיא, הרב אליעזר איגרא, הרב ציון לוז־אילוז
המערערת: פלונית
הנידון: היתר חשש ממזרות מכוח פיקפוק בכשרות עדי הקידושין; סברת מקח טעות בקידושין בשל 'עקרות הדדית'; תלייה בגוי ופקפוק בדין 'יכיר' בשל היות 'האב' 'נוגע'
פסק דין
]
ובנידון דידן אין צריך לכל זה רק כמו שכתבנו לעיל מכמה טעמים נכונים, ומצורף לכל הנ"ל, דהנה דברי הרמ"א בתשובה (סימן יב) לענין עדים שניכרים לריקים ופוחזים אף על גב דלא ידעינן בהו שהם פסולים ממש מכל מקום מאחר שמוחזקים לפוחזים וריקים הם פסולים לעדות כו' ולא גרעי מעם הארץ דפסול לעדות כו' קל וחומר למי שהוחזקו בקלים וריקים שאין מקבלים עדותם כלל, עיין שם, וכדברי הר"מ אלבילא הובא בכנסת הגדולה [.
אין להכשיר את הקידושין או לחוש להם מטעם שמא חזר העד בתשובה, שסברה זו במחלוקת שנויה ונראה שאף החוששים לה לא חששו אלא להצריך גט לכתחילה ולא לעניין ממזרות ועוד שהעיקר להלכה שאינה שייכת כלל כשאין מעשה המסייע להנחה שחזר בתשובה וכל שכן כשמדובר במי שהוחזק בעבירה בקביעות ולא ניכשל בה באופן חד־פעמי גרידא.
ובטעם, לפי הרמב"ם, לחלק בגזרת חכמים בין ספק איסור ממזר לספק בשאר איסורים, אף שהתורה לא חילקה ביניהם, יש לומר כמו שכתב הט"ז (יורה דיעה סימן קיז ס"ק א ואורח חיים סימן תקפח ס"ק ה) שכל מה שהתירה התורה בפירוש לא אסרו חכמים בגזרותיהם, ואם כן בממזר עצמו שהתירה התורה את ספקו כבפירוש לא יכלו חכמים להחמיר ולאסור את הספק, ולכן אינו אלא 'מעלה', מה שאין כן בשאר איסורים שלא נכתב בפירוש שספקם מותר אלא שיש ללומדם מדין ממזר – בהם יכלו חכמים לגזור שספק דאורייתא מדינא לחומרא.
...
]
ובכן, לאור כל האמור יש מקום גדול לומר שב'עקרות הדדית' שלא הייתה ידועה לבני הזוג, ולא יכולים היו לדעת את קיומה בשעת הקידושין, אם ברור לנו שעל דעת שייוולדו להם מנישואיהם ילדים נישאו, הרי שבנסיבות אלו לעניות דעתי פשוט שיש ספק רב בתוקף קידושיהם, ומהני על כל פנים בכל הנוגע להתיר את המבקשת לבוא בקהל ה'.
בשו"ת חתם סופר (אבן העזר סימן עו) כתב לגבי מי שנשא אחות אביו ורוצה אביו לומר שאינו בנו כדי שיוכל לקיימה:
בר מן דין נראה לי דלאחר שכבר נעשה מעשה הערווה ונשא אחות אביו, תו לא נאמן האב לכולי עלמא מכמה טעמים: חדא, דהווה ליה נוגע בדבר מפני שנשא אחותו, ונהי שהאמינתו התורה נגד בניו להם קרוביו היינו דווקא לעניין זה, ואין לך בו אלא חידושו, אבל לעניין שאר נגיעות לא עדיף מסהדי דעלמא.
וזו כוונת החתם סופר שאין לך בו אלא חידושו, דהיינו שחידוש התורה להכשיר את האב להכיר את בנו היינו כנגד הילוכו של עולם לגדל את הילד או שלא לגדלו, אבל במקום שיש חשש שמשקר בגלל טעמים אחרים לא מצאנו שהכשירתו התורה.
ובוודאי אם היה קרוב משפחה ודאי, כגון אחי האם, רוצה להעיד שהוא בנו של האב היה פסול בגלל קורבתו להעיד עליו אף שהתורה הכשירה את האב, וממילא גם 'קורבה מחמת נגיעה' לא מצאנו שהותרה והדמיון אינו עולה יפה [לפחות לסוברים שנאמנותו לומר "ממזר הוא" היא רק כהאי גוונא ולא שאומר "בני הוא ומן הפסולות"].
