היתר חריגה מקו בניין במבנה חקלאי

איסור בניה בתחומי רצועת התיכנון -ס' 6ד(1) קובע את איסור הבניה בתחומי רצועת התיכנון כל עוד לא נקבעה רצועת הדרך בתוכנית מתאר מקומית או בתוכנית מפורטת , כדלקמן : "6ד (1) כל עוד לא נקבעה רצועת הדרך, בתוכנית מתאר מקומית או בתוכנית מפורטת, לא תאושר ברצועה לתיכנון כל תוכנית מפורטת לבניה או לסלילה, למבני שרות ולמערכות תשתית. משתאושר תוכנית מפורטת בה נקבעה רצועת הדרך וקוי הבנין שלה, יתבטלו ההגבלות על הבניה או הסלילה לפי סעיף זה". קוי בנין - ס' 8 לתוכנית קובע את מרחק קוי הבנין מציר רצועת הדרך שיקבע בתוכנית מתאר או בתוכנית מפורטת, באופן שבדרך מהירה יהא לכל היותר 150 מ' (מרבי) ולפחות 75 מ' (מיזערי).

קוי הבנין יכולים להקבע בתוכנית מתאר או בתוכנית מפורטת בטווח שבין המרחק המזערי למרחק המרבי, או קו בנין חורג באישור המועצה הארצית.

תוכנית מתאר מקומית ג/6540 משאירה שיקול דעת לוועדה לענין מתן היתר לבנייתם של מבנים חקלאיים.

...

העותר מבקש כי אם ימצא בית המשפט שתוואי תמ"מ 9/2 הוא הרלוונטי, יקבע כי העותר נמצא מחוץ לתחום התכנון.

6.8 בשל כל האמור לעיל, המסקנה המתבקשת הינה כי החלטת ועדת הערר נמצאת במתחם הסבירות, איננה מלמדת על חריגה מסמכות או חוסר תום לב. בית המשפט איננו מוסד תכנון נוסף או מוסד תכנון-על. בעע"ם 3478/07 ביקל נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה/מחוז מרכז 29.6.2009) נקבע, בעקבות האסמכתאות הרבות המוזכרות בו, כי בית המשפט לא יתערב בפעילותם של גופי התכנון אלא במקרה של פעולה שלא כחוק, בחוסר סמכות, שלא בתום לב או שלא בסבירות ראויה.

לפיכך, העתירה נדחית.

הנתבעים טענו כי התובע ידע היטב על הכוונה לבנות מיתחם של צימרים, הסכים לכוונה זו בחקירתו על הבקשה למתן היתרי בנייה והבין במה כרוכה הסכמה זו. בנוסף טענו כי התובע בא לבית־המשפט בידיים בלתי־נקיות, שכן הוא עצמו בנה 170 מ"ר בחריגה מקוי הבניין ואל תוך שטחם של הנתבעים.

הנתבעים גרסו כי קיומן של יחידות הקיט מממש את הייעוד התיכנוני של המקום, וכתנא דמסייע הביאו את דברי ההסבר לתוכנית 151-0387068 – תוכנית להקמת מבנים חקלאיים ותיירות כפרית במטה יהודה על־מנת להראות כי הם מגשימים את הוראות התוכנית.

...

שיהוי וחוסר נקיון כפיים – הנתבע טען כי יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי, שכן יחידות הקיט והבריכה נבנו בהסכמתה החתומה של אמו של התובע, שהייתה הבעלים של החלקה.

בסופו של דבר התאכסנו במקום הזוג ביחידה אחת וכן ביחידה השנייה 6 אנשים.

הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה בשל כך שהתובע לא הגיש חוות־דעת מומחה לעניין ההפרעה וכמות הרעש, ואין עדויות אובייקטיביות לרעש חריג, ומנגד עמדה חוות־דעתו של מהנדס האקוסטיקה מטעם הנתבעים.

התביעה למתן צו להריסת הקיר נדחית בהעדר עילה, באשר העילה של הפרת חובה חקוקה הוגדרה מחוץ לפלוגתאות שבמחלוקת.

לא ראינו שקמה עילה להתערבותנו בהחלטות המשיבים בנושא זה. אין למעשה חולק כי המבנים ניבנו על קרקע המיועדת לחקלאות ובלא שניתן היתר לבנותם; כי הם ניבנו בנגוד לצוי איסור בנייה צבאיים; בשטח שאסור לבנות בו בהיותו סמוך לכביש (תחום איסור בנייה של כביש מקומי ראשי ותחום איסור בנייה של כביש איזורי קיים 437 לפי תמ"א 50); בחריגה מקוו ביניין; ולאחר שהעותרים הוכיחו בעלות חלקית ולא הוצגה הסכמה של יתר הבעלים הרשומים.

...

משהבקשות למתן היתר אינן עולות בקנה אחד עם התכנון התקף, לא מצאנו כי קמה עילה להתערבות בהחלטות המשיבים להורות על הריסת המבנים.

משהובהר כי התאמתו של התכנון תבחן על פי הוראות הדין גם בהתייחס לשטח C, לא מצאנו אף בהיבט זה עילה להתערבותנו.

החלטנו אפוא לדחות את העתירה.

באשר לסוגיות הנוספות שהעלה המבקש, המשיבה הגיבה וציינה כי בתאריך 31.10.17 הגישה המחלקה להנחיית תובעים - מוסמכי היועץ המשפטי לממשלה בפרקליטות המדינה כתב אישום נגד המבקש לבית המשפט השלום בחיפה במסגרת ת"פ 43-11-17 שעניינו שימוש שלא כדין אשר עשה המבקש בבית מגורים בשטח של 206 מ"ר במקרקעין ותוספת בנייה לבית ללא היתר, כאשר ייועד המקרקעין חקלאי.

המשיבה הביאה לפניי פירוט אודות המצב התיכנוני החל על המקרקעין באמצעות תעודת עובד ציבור המלמדת כי על המקרקעין חלות התוכניות הבאות: תוכית מתאר ארצית מס' 1/35 - לפיה מדובר במקרקעין במירקם כפרי עם הנחיות סביבתיות לרגישות נופית סביבתית גבוהה , תמ"א 34 ב4 - לפיה מדובר באזור עם רמת רגישות ב, תמ"א 3 - לפיה המקרקעין במרחק כ- 80 מ' מדרך ראשית קיימת (כביש 70 ממזרח) בתוך קו ביניין של הכביש, בו אסורה הבנייה, תמ"א 23 – כ 700 מטר ממסילות ברזל מוצעת, תוכנית מתאר מחוזית מס' 2/9 – איזור בייעוד חקלאי/נוף כפרי פתוח אסור לבנייה למגורים, תוכנית מתאר מחוזית מס' 2/9 תשריט הנחיות סביבתיות – שטח לפיתוח קרקע מוגדר (רמת רגישות 2) ותוכנית מתאר מקומית 8302/ג – לפיה ייועד המקרקעין חקלאי (התוכנית בתוקף עד 12.12.11 כאשר צוין כי הועדה המחוזית רשאית להאריך את התקופה).

המשיבה הבהירה כי בתאריך 2.7.18 היתקיים דיון בועדה המחוזית ואושרו תוספות בנייה שבוצעו עם אישורה של התוכנית הנ"ל תוך שהודגש כי הועדה איננה מאשרת חריגות בנייה או בנייה ללא היתר לאחר אישור התוכנית הנ"ל (ראו: דיון בתוכית 263-0577791).

באשר לטענת המבקש כי מיתנהל הליך פלילי נגד המבקש בגין בניית מבנה ללא היתר בנייה במקרקעין וכי היה ראוי לתקן את כתב האישום במקום מתן הצוו אבהיר כי איני רואה פסול בהתנהלות המשיבה , ואנמק.

...

לגבי הפרגולה בתוספת הרעפים עולה בבירור בתצלומי האוויר כי ביום 23.3.18 התוספת לא הייתה קיימת וביום 18.5.18 היא הושלמה ובהתאם דין טענות המבקש במישור זה להידחות.

לאור המפורט לעיל , אני דוחה את הבקשה ומותירה את צו ההריסה המנהלי שניתן נגד המבקש ביום 18.6.18 על כנו.

על מנת לאפשר למבקש הריסה יזומה ועצמאית אני מורה על עיכובו של הצו ב –60 ימים מיום מתן החלטה זו. המזכירות תשלח החלטתי לצדדים.

בנוסף, המבנה נמצא בתחום קו ביניין של כביש מס' 2, במרחק של 13 מ' בלבד מקצה זכות הדרך המאושרת בעוד שקו הבניין, לפי תמ"א 3 שחלה על המקרקעין הוא 150 מ'.

המשיבים הואשמו בשימוש בקרקע חקלאית ללא היתר ובסטייה מתכנית, עבירה על סעיף 204 (א)(ג) לחוק התיכנון והבנייה התשכ"ה-1965, ביחד עם סעיף 208(2)(7) לחוק.

בנוסף, צו ההריסה שניתן על ידי בית משפט קמא עוכב על ידו למשך 3 שנים, (כפי שצוין לעיל, בסעיף 1) תוך שבית משפט קמא ציין שארכה זו ניתנת על ידו "על מנת לאפשר לנאשמים למצוא מקום חלופי להקמת המבנה". על אף הארכה החריגה שניתנה להם, עברו חלפו להן שלוש שנים ללא שהמשיבים ביצעו את צו ההריסה וביום 17.12.19, כחודשיים בלבד לפני תום תקופת שלוש השנים, הגישו המשיבים לבית משפט קמא "בקשה בהולה לעיכוב ביצוע מטעמים הומנטריים" ובה ביקשו ארכה למשך שנתיים נוספות (להלן: "הבקשה הראשונה לעיכוב ביצוע").

...

לאחר שבגזר הדין ניתן עיכוב ביצוע של צו ההריסה למשך שלוש שנים, ובעקבות בקשה להארכת העיכוב, שהגישו המבקשים בתום אותן שלוש שנים, הוארך עיכוב הביצוע למשך שנה נוספת, הגישו המבקשים בקשה נוספת לעיכוב ביצוע למשך שנתיים נוספות ובית משפט קמא נעתר חלקית לבקשה הנוספת ועיכב את ביצוע צו ההריסה למשך 15 חודשים, החל מיום 20.2.21 ועד ליום 20.5.22.

בסופו של דבר מפרנס המזנון לא רק את המשיבים אלא גם את ילדיהם ונכדיהם, כאשר צו הריסה שיפוטי, אשר הוצא לפני יותר מארבע שנים אינו מבוצע וכעת - מבקשת המשיבה להמשיך את הפרת החוק הבוטה, על מנת שתוכל להחזיר הלוואה שנטלה עבור חתונת בנה.

לפיכך, אני מקבלת את הערעור ומבטלת את החלטתו של בית משפט קמא.