זאת, אף ביתר שאת, במקרים שבהם 'תוחלת התועלת' שעשויה לצמוח לבעל הדין הישראלי, מניהול התביעה במדינה הזרה שבה נמצא הנתבע, נמוכה מ'תוחלת העלות' של ניהול תביעה כאמור, אשר עשויה להיות גבוהה במיוחד במקרים מסוג זה. נמצאנו למדים איפוא, כי אין להתיר לבעל דין שנימצא מחוץ למדינה, אשר ניהל מגעים עם בעל דין בישראל, לחסום את האפשרות להמציא לו את כתב התביעה, באמצעות הסתרת כתובתו.
אומנם, כפי שמציין השופט סולברג בפיסקה 32 לחוות דעתו, דרך המלך לבצוע המצאה כזו היא לפי הוראות אמנת האג (האמנה בדבר המצאתם, בחוץ לארץ, של כתב בי דין וכתבים שלא מבי דין בעניינים אזרחיים או מסחריים) (להלן: האמנה); ואולם, נראה כי זו איננה הדרך הבלעדית להמציא כתב תביעה אל נתבע זר המצוי מחוץ לתחומי המדינה.
...
לגישתי, סעיף 1 לאמנה, שלפיו "אמנה זו לא תחול מקום שמענו של האדם שיש להמציא לו את הכתב אינו ידוע", אך מחזק את המסקנה כי במקרים חריגים דוגמת המקרה דנן, בהם כתובתו של נמען ההמצאה אינה ידועה, בית המשפט רשאי להורות על דרך המצאה אחרת, המתאימה לנסיבותיו הפרטניות של המקרה.
סיכומו של דבר, מר נענה חסם באופן פסול את האפשרות לזמנו למשפט בישראל בו בזמן שהוא נושא ונותן במטרה ליישב את חובו, והתרופה לכך נעוצה בפריצת חסימה זו. הדרך המתאימה לשיטתי להחלת מרותו של בית המשפט הישראלי על עניינו של נתבע כמר נענה במסגרת הוראות הדין היא זו שסוללות תקנות 167-166 לתקסד"א, מהטעמים שפורטו לעיל.
חרף האמור, נוכח הסוגיות העקרוניות שהתעוררו בנסיבות המקרה, ובהתחשב בכך שפסק הדין נכתב טרם הגשת ההודעה, מצאנו לנכון לפרסם את פסק הדין.
