לגופו של עניין טוענת הנתבעת, כי בשנים 2006-2007 ביצעה עבודות של סלילת כביש באספלט בתוואי של דרך קיימת, ואילו בשנת 2003 היא ביצעה עבודות של בניית קירות שכללו, בין השאר, בניית קיר מאבן לקט המשמש כיום מעקה בטיחות בצד הכביש, משום שהתובע סרב בזמנו לאפשר לנתבעת להקים מעקה בטיחות בחלק הקרקע הגובל בחלקותיו.
אשר לקטע שאושר כבר במסגרת חוות הדעת (במרחק של 15 מ'), המומחה הסביר היטב כי בניית הקיר תביא לפיתרון מספר בעיות במקביל, כגון מניעה של סחף אדמה תוך טפול בבעיית הנקוז וגם הגברת הבטיחות באיזור, וקביעות אלה של המומחה מקובלות עלי במלואן.
...
אגב כך אוסיף, כי הסכום שנקבע על ידי המומחה בעבור דמי שימוש ראויים בסכום של 4,000 ₪ הוא לשנה אחת בלבד, ואם נדקדק בתצהירו של התובע, שם נקב בסכום המופיע בחוות הדעת (116,000 ₪) כסכום הפיצוי שהוא מבקש כי ייפסק לו, וכך גם בסיכומיו כאשר בקש כי ייפסק לו הסכום הנקוב בחוות הדעת, אזי המסקנה המתבקשת היא כי אפילו התובע עצמו מבקש כי ייפסק לו סכום של 4,000 ₪ בלבד, המהווה דמי שימוש ראויים לשנה אחת לא יותר.
לפיכך, אני דוחה את התביעה בקשר לרכיב זה.
עוגמת נפש:
בסיכומים מטעמו זנח התובע ראש נזק זה, וטוב שכך, ולכן אינני פוסקת לו פיצוי בגין עוגמת נפש.
אחרית דבר:
אני מקבלת את התביעה בחלקה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 109,500 ₪ (40,500 ₪ + 36,000 ₪ + 18,000 ₪ + 15,000 ₪) נכון להיום.
