היתר בנייה להרחבת מרפסת סגורה

ביום 24/3/1997 ניתן לה"ה מלין חנן וחגית (בתם של בני הזוג פרידמן- הבעלים המקוריים של דירת הנתבעים 3ו – 4) היתר בניה לשם הרחבה נוספת של חדרים בשטח של 7.78 מ"ר על ידי צירוף מרפסת, הוספת ממ"ד, סגירת דלת הכניסה לדירה מכיוון חדר המדריגות ופתיחת דלת כניסה מהחצר.

...

אשר על כן הנני מורה לנתבעים 1 ו – 2 – כמבוקש - לסלק מהחצר, המהווה חלק מהרכוש המשותף, כל בנייה אשר ביצעו עליה שלא בהיתר ו/או בהעדר הסכמה – קרי – החלפת הגדר שהקיפה את הבית המשותף בחומה והשבת המצב לקדמותו על דרך גידור הבית המשותף בגדר נמוכה, הסרת שער אשר מוצב בחומה האמורה, הסרת מרפסת דק אשר נבנתה בחצר המשותפת וסגירת פתח מתוך צידה הדרומי של דירת הנתבעים 1 ו – 2 לכיוון חצר זו (לכיוון רחוב עלומים), הסרת שתי פרגולות אשר נבנו בחצר המשותפת תוך חיבורם לקיר המשותף הפונות אחת לכיוון דרום (רחוב עלומים) והשנייה לכיוון מזרח והסרת הריצוף בחצר המשותפת.

אציין כי אינני מוצאת להורות לנתבעים 1 ו -2 להשיב פלטת בטון אשר שימשה להנחת פחי האשפה המשותפים לחצר וזאת, הואיל ולא הוכח כי אמנם הם היו אלו אשר סילקו פלטה זו. עוד הנני קובעת כי לכלל הדיירים בבניין הזכות לעשות שימוש בחצרות ובגגות הבית המשותף ובהתאמה הנני קובעת כי יש לאפשר גישה ושימוש כאמור לכלל הדיירים.

משהתקבלה תביעת התובעת הנני קובעת כי הנתבעים 1 ו – 2 יישאו בהוצאותיה בסך 700₪ וכן בשכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

בשנת 2004 רכש התובע את הדירה מבני הזוג חדד במצבה כפי שהיתה (as is), קרי- כשהוא מודע למרפסת הסגורה הצמודה לסלון הדירה שמעליו והמאפילה כביכול על דירתו, וגם אז ובמשך חמש שנים תמימות לא העלה כל טענה או טרוניה כלפיו בענין זה. התובע אף הגדיל עשות כאשר הרחיב דירה נוספת שיש לו בבנין, בלא שטרח לקבל לכך היתר בניה, ותוך שהוא עושה שימוש מלא ברצפת המרפסת הצמודה לדירת הנתבע כחלק מהתקרה של תוספת הבניה לדירתו (ומשכך צו ההריסה לו עותר התובע במסגרת התביעה דנן יחייב בהכרח גם הריסת תוספת הבניה שהוא עצמו הוסיף לדירתו).

...

יוצא, אפוא, כי גם על סמך נימוקים של חוסר תום לב - דין התביעה להידחות.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, התביעה נדחית במלואה בנוגע לכל רכיביה.

אשר להוצאות משפט – אני מחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

שנית, ככל הנראה בכל המקרים לא הייתה אפשרות להוסיף ממ"דים לקומות הקיימות ללא הרחבת קוי הבניין שנקבעו בתב"ע. כאמור, תמ"א 38 אכן מתירה הרחבת קוי הבניין במידה מסוימת, וזאת כחלק ממכלול ההטבות הכלולות בה. שלישית, וכאמור לעיל, נקבע כממצא במקרים הנדונים כי ניתן היה לבנות ממ"דים תקניים בכל אחד מהבניינים במסגרת קוי הבניין המורחבים של תמ"א 38.

בדומה לבניינים ישנים רבים מאותה תקופה, הבניינים מושא ערעורים אלה כוללים מרפסת מקורה הסגורה משני צדיה בקירות (באופן שמבחינה חיצונית המרפסת נראית כחלק אינטגראלי של הבניין), אולם בחזית המרפסת (שהנה חזית הבניין) אין היתר לבניית קיר או חלונות והמרפסות ניסגרו בתריסים.

...

סוגיה זו היא שמאית במהותה וככלל בית המשפט לעניינים מינהליים יימנע מהתערבות בה. אינני יכול לקבל את טענת המערערות לפיה העובדה שהמרפסות נבנו עם הקמת הבניין כמקורות וסגורות באמצעות תריסים (כלפי חוץ) מובילה למסקנה כי לא קיימת כל הפרדה בין השטח העיקרי של הדירה ובין שטח המרפסות.

אשר לאמירת השמאית המכריעה בתיק נאות הרצליה (עמ"נ 69224-12-19) לפיה "השטח המבוקש [שטח עיקרי על פי תמ"א] קטן מהשטח הקיים בהיתר בפועל עם תוספת הזכויות בגין תמ"א 38" (סעיף 11.1 לשומה המכרעת), הרי מקובלת עלי עמדת הוועדה המקומית כפי שהיא הובאה בסעיף 64 להחלטת ועדת הערר: האמירה הנ"ל יוצאת מנקודת מוצא כי שטחי המרפסות כבר נחשבים כשטח עיקרי (ואינם על חשבון התוספת המתאפשרת לפי תמ"א 38) והיא מניחה את המבוקש בסוגיית הטלת היטל השבחה על עצם הסבת שטחי המרפסות לשטח עיקרי.

לסיכום הערעורים נדחים, פרט לעמ"נ 38773-11-19 ועמ"נ 69224-12-19 המתקבלים בנושא ההקלה לבניית ממ"ד (בלבד).

לאור כל האמור יש לדחות את התביעה בעיניין זה. מיטרד שמיני- חוסר תום לב וחוסר ניכיון כפיים בהליך לצוו מניעה לטענת התובע, ביום 1.3.21 לאחר שסיים התקנת הגגון, הגישה הנתבעת בקשה דחופה לצוו מניעה בפני המפקחת על רישום המקרקעין, אשר נתמכה בתצהיר עדות שקרית מודעת של הנתבעת 2, הגברת אודטה פינטו בכך שהתובע פרץ קיר והחל בבניית מרפסת סגורה.

אפילו היה מוכיח התובע, כי הנתבעת אמרה "אפס מאופס" הדברים עולים שוב לכדי קללות וגידופים שאינם עולים לכדי לשון הרע בנסיבות הענין, או זוטי דברים, וזאת שוב בעקבות מעשה היתגרות מצידו של התובע כאשר הטכנאי מטעמו ביקש לעלות על גג דירת הנתבעת וזאת עוד טרם הסדירו הצדדים את השמוש בגג, וטרם היתקבל היתר בניה להפיכת הגג למרפסת או להרחבת החלון לדלת כפי שעשה התובע כדי לצאת לגג.

...

לאור כל האמור יש לדחות את התביעה גם ביחס לארוע זה משלא הוכח לשון הרע או מטרד ליחיד.

התוצאה: אני מורה על דחיית שתי התביעות, אשר לא היה מקום להגישן.

התובע ישלם לנתבעות (באמצעות בא כוחן) הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 35,000 ₪ וזאת תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ביום 31.3.1963 ניתן, לבקשת דיירי הבניין, היתר בניה המתיר הרחבה של הדירות בבניין, על דרך של הקמת מרפסות סגורות.

...

לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים וב"כ ולמסמכים שהוגשו, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, ואבהיר.

המבקש לא הניח תשתית עובדתית הסותרת טענה זו. אשר על כן, הבקשה נדחית.

המבקש ישלם למשיבה הוצאות בקשה זו בסכום כולל של 3,000 ₪.