היתיישנות תביעה לתגמולי ביטוח חיים עקב תאונה

מכל מקום – על פניו, התובע מבקש לטעון לשניים: האחד, תשלום תגמולי ביטוח מכוח פוליסת הביטוח; והשני, פיצויים בגין ניזקי גוף שנגמרו לו עקב התאונה.

האם תקופת היתיישנות מקוצרת זו הוארכה במקרה דא? ביום 24.3.14 היתקבל תיקון מספר 6 לחוק חוזה ביטוח, במסגרתו תוקן סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח, וזו לשונו לאחר התיקון: "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח; היתה עילת התביעה נכות שנגרמה למבוטח ממחלה או מתאונה תימנה תקופת ההתיישנות מיום שקמה למבוטח זכות לתבוע תגמולי ביטוח לפי תנאי חוזה הביטוח". תיקון זה בא להטיב עם המבוטחים, ולאזן נכוחה את תקופת ההתיישנות המקוצרת עם מקרים בהם הזכות לתבוע מתגבשת מאוחר יותר, תוך שינוי ההלכה שנקבעה בענין אמיתי (ע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח אמיתי ז"ל, פ"ד טב(4)231; וראו: הצעת חוק חוזה הביטוח (תיקון מס' 6) (היתיישנות ממועד זכות התביעה) התשע"ד – 2014, ה"ח 534, ה' בשבט התשע"ד, 6.1.14).

כך גם השתהות בהגשת התביעה "עד סמוך לשעת האפס בתחום תקופת ההתיישנות הסטאטוטורית" אין די בה, כשלעצמה, לצורך סילוק התביעה מחמת שהוי (ראו: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכלל והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ. הועדה המקומית לתיכנון ובנייה ירושלים פ"ד נז(5) 433 (2003); אשר צוין על ידי חברת החשמל; וראו גם: ע"א 7019/14 שזור מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע''מ נ' פרג'י (15.05.18)).

...

בנסיבות אלה, מן הראוי היה כי הטענה לא הייתה מועלית; ומכל מקום- דינה להידחות.

לא נעלם מעיני כי בתגובה מיום 25.2.19 נטען בד בבד כי "אין לראות בתאונת המלגזה תאונת דרכים, וזאת מאחר ולא עלה בידי הנתבעת 2 להראות כי המלגזה הייתה תקינה מכאנית ומותרת לשימוש עובר לזמנים, אף לא הוצגה ולא נמסרו לתובע פרטים והעתק תעודת חובה רלוונטית של המלגזה..". מעבר לעובדה שטענה זו סותרת מניה וביה את הודאת התובע, הן בישיבה והן בהודעות/תגובות קודמות – הרי שדינה להידחות גם לגופה.

סוף דבר התביעה לתשלום תגמולי ביטוח - נדחית.

המנוחה דיווחה לחברת הביטוח עם קרות התאונה והכניסה את הרכב לתיקון במוסך, כך שמירוץ ההתיישנות נעצר, ואין בדרישה מיום 12.12.16 לקבלת הכספים המגיעים ליורשים תביעה חדשה.

עוד נטען כי אם מדובר בתביעה חדשה, אזי מרגע שנודע ליורשים על זכותם לקבלת תגמולי ביטוח מהנתבעת פנו בדרישה להשבת הכספים, ועל כן בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות התביעה לא היתיישנה.

נקבע נכונה, כי לו המנוחה היתה בין החיים, אזי זכאותה לקבל תגמולי ירידת ערך היתה עומדת לה רק למשך 3 שנים לאחר מועד התאונה.

"עילת הארכה" לפי סעיף 18 היא שנה ממועד פטירת המנוחה, כחודש לאחר התאונה ולכן ההתיישנות היא ביום 19.4.16 והתביעה שהוגשה בשנת 2017 היתיישנה.

...

הנתבעת – המשיבה טענה בכתב הגנתה כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנותה לאור הוראות סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח ולאור הוראות חוק ההתיישנות.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות ברובו.

הנתבעת תשלם לתובעים סך של 57,744 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"ה – 1961 וזאת מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

ב) לאחר שבחנתי היטב את מכלול הנסיבות, מצאתי כי כל צד יישא בהוצאותיו בהליך שלפני.

סע' 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981, קובע: "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח, ולעניין ביטוח חיים, ביטוח מפני מחלות ואישפוז וביטוח סיעודי – חמש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח; הייתה עילת התביעה נכות שנגרמה למבוטח ממחלה או מתאונה, תימנה תקופת ההתיישנות מיום שקמה למבוטח זכות לתבוע תגמולי ביטוח לפי תנאי חוזה הביטוח;" סע' 10 של פוליסת הביטוח קובע אף הוא שתקופת ההתיישנות של תביעה על פי הפוליסה היא 3 שנים מיום קרות מקרה הביטוח.

בטבלה המפרטת את הכיסויים שכוללת הפוליסה לביטוח תאונות אישיות מוגדר "פיצוי בגין מצב סיעודי שאירע עקב תאונה", בהאי לישנא: "פיצוי חד פעמי במקרה בו הפך המבוטח לסיעודי עקב תאונה, אשר ארעה במהלך תקופת הביטוח". ברשימת הפוליסה נקבע שהפיצוי יעמוד על 70,000 ₪ וכי לכסוי זה יש תקופת המתנה של 90 יום.

...

התביעה הוגשה כשנה וחצי לאחר שהתיישנה ועל כן התביעה נדחית.

למרות זאת, בהתחשב במצבו של התובע ובנסיבות המיוחדות שבהן אנו שרויים בימים אלה, החלטתי לפנים משורת הדין שלא לעשות צו להוצאות לחובת התובע.

על יסוד כל האמור לעיל, נדחית התביעה ללא צו להוצאות.

נספח 389 אינו ביטוח חיים, מחלות ואישפוז וגם אינו ביטוח סיעודי, ומשכך תקופת ההתיישנות המוארכת של חמש שנים, הקבועה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, לא חלה כאן.

זאת מאחר ובהתכתבות שניהלה עם התובע, שם דחתה את דרישתו לשלם לו פיצוי על פי נספח 389, ציינה במפורש, בין היתר, שתקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים מיום שקרה מקרה הביטוח; וכי "תשלום משנת 2012 כבר לא עומדים בכלל ההתיישנות" (סעיפים 3-4 במכתב הנתבעת מיום 16.11.22 – נספח 4 לכתב התביעה).

התביעה לפצוי לפי נספח 539 – נכות עקב תאונה כעולה מנספח 539 (העתק צורף לכתב ההגנה), מדובר בפוליסה לביטוח מפני תאונה אישית שגרמה למבוטח נכות תמידית – בין מלאה ובין חלקית.

...

התוצאה היא שאת תקופת ההתיישנות יש למנות החל מיום 29.12.10.

התוצאה היא שאת תקופת ההתיישנות יש למנות החל מיום 29.12.10.

אנו קובעים שאין בכך ללמד שהנתבעת היתה מנועה מלהעלות בכתב ההגנה טענת התיישנות בכל הנוגע לתביעה לתשלום פיצוי מכח נספחים 539 ו- 389.

בפסק הדין שבערעור, דחה בית משפט קמא על הסף, ומחמת היתיישנות, את תביעת המערער לחייב את המשיבה לשלם לו תגמולי ביטוח בגין תאונה שארעה לו בתאריך 22.12.2015, ומכאן העירעור שלפני.

כזכור, הודעות אלה נדרשו כתוצאה מהשיבושים הרבים שנגרמו לשגרת החיים במדינה בכלל, ולשגרת עבודתם של בתי המשפט בפרט, עקב התפשטות נגיף הקורונה.

...

סוף דבר אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט לדחות את הערעור, וזאת לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018.

משלא התבקשה תגובה להודעת הערעור, הנני מחליט שלא לעשות צו לתשלום הוצאות.