הישימות אי הרשעה על תאגידים בפלילים

ההליך בבית משפט קמא ביום 4.6.18 המערערים הורשעו, על פי הודאתם, בבצוע עבירות של עבודות בניה ללא היתר, שימוש חורג במקרקעין ללא היתר, אי קיום צו הפסקה מינהלי, אי קיום צו הפסקה שפוטי ואי קיום צו למניעת פעולות, ולרבות אחריות תאגיד ומנהל תאגיד, עבירות לפי סעיפים 204(א), 237, 240, 249, 253(1) ו253(2) לחוק.

משכך, טוענים המערערים כי הסטאטוס התיכנוני של המקרקעין אינו ישים ואינו מאפשר ניצול מטיבי ואף חלקי של המקרקעין.

"בהמשך, רוככה והורחבה הדוקטרינה – בפרשת בורוביץ' – שאז הומרו אמות המידה הצרות לתחולתה, במבחן גמיש ורחב – מבחן "הפגיעה הממשית בתחושת הצדק וההגינות". מעתה, הפכה הדוקטרינה לאמצעי רב עוצמה הנתון בידי בית המשפט, המאפשר לבקר את אופן פעולת רשויות האכיפה ולאזן בין ערכי הצדק, ההגינות וזכויותיו הדיוניות של הנדון בהליך הפלילי, לבין הערכים, השיקולים והאינטרסים העומדים בעצם ניהול ההליך.

...

לעניין אי הטלת קנס יומי, ציין בית משפט קמא כי "עסקינן באישום המתייחס ל-4 מבנים נפרדים... הנאשמים אף מואשמים בעבירת שימוש ללא היתר בכל אחד מהם, כמו גם בעבירות נוספות של הפרת צו מנהלי, צו שיפוטי וצן למניעת פעולות. על פי ההלכה הפסוקה על בניית כל מבנה בנפרד ועל כל עבירת שימוש בכל מבנה ניתן לחייב בתקרה הקבועה בסעיף 61 לחוק העונשין... דומה על כן נוכח הסכום הניכר אליו ניתן להגיע, כי מתייתר הצורך לדון בשאלת הקנס היומי. למעלה מן הצורך, אני מקבל את טענת המאשימה, אשר הוכחה במסגרת הגשת ראיות לעונש, כי הזמנה לחקירה עומדת בתנאי ההודעה בכתב לנאשמים (סעיף 204 לחוק הישן) המאפשרת הטלת קנס יומי." (עמ' 5, שורות 17-26 לגזר הדין).

כמו כן ישלמו המערערים 2-3 ביחד ולחוד , תשלום בגין שווי בנייה בסך של 70,000 ₪ , עד ליום 1.8.2020 , בכפוף לאפשרות ביטול מרכיב זה בגזר הדין בהתאם לתנאים שקבעתי בסעיף 96 לעיל.

לא יחול שינוי בהוראות גזר הדין ביחס לעונש המאסר על תנאי , וכן ביחס לכתב ההתחייבות עליו נדרשה המערערת 2 לחתום , ובנסיבות אני מורה על הארכת המועד לחתימתו עד ליום 15.5.2020 , ואם לא יחתם עד למועד זה , יאסר המערער 3 ל-15 יום כפי שנקבע בגזר הדין.

בנוסף לכל האמור , ומהטעמים שפורטו בגזר הדין , ובשים לב למצב החירום אני מורה כי עיכוב הביצוע עליו הורה בית המשפט קמא ביחס לצו ההריסה וצו איסור השימוש שנקבעו על ידו ,יוארך עד ליום 31.5.2020.

מהראיות שנשמעו עלה כי מדובר היה בהתקשרות קצרת טווח שלא עלתה יפה, ובלשונו של קידר – "היה לנו עסק עם נוכל... זה היה קשר חפוז מה שנקרא, נפגענו ועזבנו". עם זאת, נקבע כי על פי המצב המשפטי, האחריות על כל תנאי העבודה של העובדים הזרים, לרבות עניין המגורים, מוטלת על התאגיד, הנו על עוז פאוור.

לעניינו יפים הדברים הבאים (ההדגשה הוספה – ד.ו.): "ניתן גם ניתן להמנע מהרשעת תאגיד שנימצא אשם בפלילים. משהחליט המחוקק הישראלי, כמו מחוקקים אחרים, שניתן להפעיל את המנגנון של המשפט הפלילי כלפי תאגיד, רשאי האחרון להנות – כל עוד הדבר אפשרי והגיוני – מההקלות שחלות על כל נאשם. הדין אינו אוסר על אי הרשעת נאשם, כולל חברה, שנימצא אשם (וראו סעיפים י"ד-כ' לחוות דעתו של השופט א' רובינשטיין וסעיפים 4-2 לחוות דעתו של השופט י' עמית בנקודה זו בעיניין חברת נמלי ישראל, וכן ראו סעיף 72(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977: "קבע בית המשפט שנאשם ביצע עבירה אך לא הרשיעו, רשאי הוא לצוות כי הנאשם ייתן התחייבות להמנע מעבירה...").

כאשר עסקינן בתאגיד שהרשעתו בוטלה, קיימות למעשה רק שתי דרכי ענישה – פיצויים לנפגע העבירה (ענין בעייתי וככל הנראה בלתי ישים בנסיבות העניין, שהרי העובדים שלנו במקום אפילו לא התייצבו להעיד בבית הדין) וכן התחייבות להמנע מבצוע עבירה, שהיא אפשרות שעל פני הדברים מהוה ענישה מקילה ביותר שאינה מתיישבת עם החומרה המיוחסת לעבירה בה עסקינן.

...

לאור הבדלים אלה, ובשים לב לנפסק בעניין עוזר, אני סבורה כי אין להיעתר לבקשתה של עוז פאוור לבטל את הרשעתה ולהסתפק בהתחייבות שלא לבצע עבירה דומה.

אשר לשאלה מהו מתחם הענישה ההולם לגבי עוז פאוור, אני סבורה כי בנסיבות העניין, יש לקבוע אותו בין 30% ל – 50% מהקנס המרבי.

סוף דבר – על הנאשמת מס' 1 מוטל קנס בסך 90,000 ₪ שישולם לא יאוחר מיום 1.6.16.

אציע, לפיכך, כי המשיבה תישא בעונש שהטיל עליה בית משפט השלום, היינו, התחייבות להמנע מעבירה על סך 185,000 ש"ח למשך שנה, ותשלום פיצוי לקרן לשמירת הניקיון בסכום שנקבע במקור, 100,000 ש"ח. ה נ ש י א (בדימ') המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: האם ניתן שלא להרשיע תאגיד שנימצא אחראי בפלילים ללא הטלת צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור? האם ניתן להטיל צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור על תאגיד? חברי הנשיא (בדימ') סבור כי הגם שניתן שלא להרשיע תאגיד האחראי בפלילים, אין חובה בגדר זה להטיל עליו צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, וניתן להטיל התחייבות שלא לעבור עבירות דומות בעתיד, ללא סנקציה נוספת או לצד חיוב בתשלום פיצוי.

מן הראוי להפנות בהקשר זה לקביעתו העקרונית של פרופיסור גבריאל הלוי בסוגיה שבנידון: "כלל סוגי העונשים במסגרת דיני העונשין רלוואנטיים וישימים עבור תאגידים ועבור בני-אנוש כאחד. אמנם נדרשים שנויי התאמה בחלק מן העונשים כלפי תאגידים, אולם אין בכך כדי לגרוע מן הישימות ומן הרלוואנטיות של הענישה". גבריאל הלוי תורת דיני העונשין כרך ב 935 (2009).

...

תפיסתי, המובאת למעלה בפיסקה 3, בצד טעמיהם של חברי השופטים הנזכרים בפיסקה 1(א) שלעיל – מובילים למסקנה שאין מקום לפרש את סעיף 72(ב) לחוק העונשין כאילו הוא מתאר מצב בלבד ("קבע בית המשפט שנאשם ביצע עבירה אך לא הרשיעו") וכאילו חסרה בו הסמכה לבית המשפט לצוות כי הנאשם יתן התחייבות להמנע מעבירה – כעיצום בלעדי ללא הרשעה.

על אף התובנות הנ"ל, הרואות להבחין, כאמור, בין הוראות חוק העונשין לבין הוראות פקודת המבחן באשר להחלת צו שירות על תאגידים – נראה לי שראוי להמתין בשלב זה לטיפולו של המחוקק במכלול.

הביקורת גרסה שבכך חברי, השופט (כתארו אז) א' רובינשטיין, "הקדים את זמנו" (עיינו: דון סוסונוב "התאגיד כאדם – על טשטוש נוסף בגבולותיה של תורת האורגנים (בעקבות פרשת חברת נמלי ישראל)", תאגידים י' 73, 108 (מאי 2013), ואילו אני סבור שחברי דווקא הרחיק ראות וביקש בצדק לנסות ולהתאים את דיני העונשין לצרכי המאה ה-21.

הדיון בבית המשפט עו"ד בנקל טען למבקשת, כי אף שסעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, קובע כלל בינרי של הרשעה או זכוי, יש לקרוא ממנו אפשרות נוספת של אי-הרשעה חרף מציאת הנאשם אחראי למיוחס לו. כן נטען, כי אין מקום לקביעה עקרונית לפיה ההסדר של אי-הרשעה אינו יכול לחול על תאגיד, או כי שירות המבחן אינו כשיר לערוך תסקיר לתאגיד.

סעיף 82(א), שעניינו טפול במשתמשים בסמים, מתחיל במילים "הורשע אדם ונוכח בית המשפט כי הוא משתמש בסמים מסוכנים...", וסעיף 86(א), שעניינו טפול באלימות במשפחה, מתחיל במילים "הורשע אדם ונוכח בית המשפט כי הוא נוהג באלימות כלפי בן משפחתו....". בהנתן כי השיקולים מצביעים לעבר אי הרשעה, ובית המשפט סבור כי יש להורות על טפול בקהילה למשתמש בסמים או למי שנוהג באלימות במשפחה, האם יהיה זה נכון להרשיע את הנאשם אך ורק כדי להעניק לו את הטיפול הראוי? הגיונה של הילכת אסף ישים לכאורה גם לאמצעי ענישה של טפול בקהילה, אך אותיר סוגיה זו בצריך עיון מאחר שאינה צריכה לענייננו].

...

התוצאה אליה הגיע חברי, ולפיה אף אין מקום להרשעתה של המבקשת, אך מחזקת את המסקנה כי בנסיבות המקרה לא היה מקום מלכתחילה לכלול נושאי המשרה במבקשת בכתב האישום, ומהרהר אני אם היה מקום מלכתחילה לנקיטת הליך פלילי.

אף אני סבור כי אין מקום לקביעה עקרונית של בית משפט זה השוללת את יכולתו של שירות המבחן לערוך תסקיר בעניינו של תאגיד שבעקבותיו יושתו על התאגיד צו מבחן או צו שירות.

במחלוקת שנתגלעה בין חבריי בשאלת אחריותם האישית של נושאי משרה בתאגיד בעבירות של איכות הסביבה סבור אני כי לעת הזו מן הראוי להותיר שאלה זו בצריך עיון.

המערערים מדגישים כי לחברה אין עבר פלילי כלשהוא; כי הנה מתמודדת במכרזים לעבודות אבטחה וניקיון, לרבות מטעם משרדי ממשלה, ועלולה להיפסל על הסף רק בשל עצם ההרשעה; כי קיבלה הודעה ממשרד התמ"ת לפיה הנו שוקל לבטל את רישיונה כקבלן שירות נוכח ההרשעה בתיק זה (הגם שבסופו של דבר הותר לה להמשיך בהליכי הרישוי); וכי יש בכל זאת "כדי לפגוע פגיעה קשה ובלתי מידתית בה ובאלפי עובדיה". המערערים מציינים עוד כי בחודש ינואר 2008 נרכשה החברה על ידי חברה בינלאומית, אשר תשא אף היא בנזקי ההרשעה על אף שהינה מקפידה קלה כחמורה על זכויות עובדיה.

בנוגע לאפשרות לבטל הרשעתו של תאגיד ולהסתפק בענישה ללא הרשעה סבורה המשיבה, כי אין מניעה עקרונית לכך, ועם זאת אמצעי הענישה הרלוונטיים לעניין זה – צו מבחן וצו שירות לתועלת הציבור – אינם ישימים כאשר הנאשם הוא תאגיד, ולכן קיימים קשיים פרקטיים לכך בהעדר מנגנון מתאים.

לפי גישתו של בית המשפט המחוזי באותו עניין (מפי השופט יוסף אלרון), תנאי מקדמי להטלת צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור הנו עריכת תסקיר בעיניינו של הנאשם, כאשר "נכון להיום, אין בנמצא מנגנון כלשהוא, הערוך להכנת תסקיר מסוג זה עבור תאגיד" ולכן "האפשרות התיאורטית להמנעות מהרשעת תאגיד הופכת לבלתי ישימה בשלב זה". בית המשפט הבהיר כי "לא ניתן לאמץ חלק אחד בלבד מן המנגנון הקבוע בדין להמנעות מהרשעה, והוא קביעת "אי הרשעה", וללא קביעת סנקציה פלילית שיקומית בצידה, כתכליתו המקורית של הסעיף".

...

משאין חולק כי הנאשמים פנו לקבלת היתר לפיטוריה של הגב' פישר רק ביום 27.4.05, כחודשיים לאחר הפסקת עבודתה בפועל ורק לאחר שהגב' פישר פנתה לממונה בתלונה על פיטוריה, ומששוכנעתי כי עוד בטרם פנו הנאשמים לממונה, פיטרו את הגב' פישר מעבודתה מבלי שהציעו לה כל עבודה אחרת, אין מנוס מהמסקנה כי בעת מעשה הפיטורים, נעשה זה ללא היתר כדין".

מצידם השני של המאזניים, לא שוכנענו כי הפגיעה שתגרם לחברה כתוצאה מהרשעתה שונה מהפגיעה הנגרמת לכל תאגיד אחר אשר הורשע בעבירות על חוקי העבודה.

לסיכום נקודה זו – מבלי צורך לקבוע מסמרות בנוגע לעצם האפשרות לבטל הרשעתו של תאגיד ולהסתפק בענישתו ללא הרשעה, בנסיבותיו של מקרה זה לא מצאנו כי קיימת הצדקה לכך.

סוף דבר – מכל הטעמים שפורטו לעיל, הערעור נדחה בכל רכיביו.