לפיכך, עובדים אלה אינם נהנים ממעמד, זכויות או הטבות מסוג כלשהוא כלפי המדינה;
(3) התובעת הועסקה ע"י הנתבעת 2 על פי הסכם אישי ומיוחד מיום 15.11.1998 ועד ליום 31.12.2009 בהיקפים משתנים: תחילה בהקף של 66% משרה, בהמשך בהקף של 41% משרה ולבסוף בהקף של 25% משרה.
התובעת אף חתמה על הצהרה ביום 07.10.1998, לפיה במידה והיא תועסק, בנוסף לעבודתה בנתבעת 2 גם במסגרת המדינה, יהיה עליה למלא טופ]ס בקשה לעבודה פרטית בשכר על פי תקנות ההעסקה של נציבות שירות המדינה (נספח ד' לבקשת הסילוק);
(6) התובעת אף נדרשה לחתום על הסכם העסקה חדש ביום 13.09.2004 (להלן – הסכם ההעסקה השני) וזאת לאחר שנשלח אליה חודש קודם לכם ביום 19.08.2004 מכתב שעניינו שינויים במערך ההפרשות הפנסיוניות.
וביתר פירוט: אבדוק האם מהמסכת הראייתית שהוצגה ע"י המדינה, ניתן לקבוע, כטענת התובעת, כי:
(1) היא הוטעתה, וחמור מכך, הוטעתה ביודעין;
(2) המדינה היתנהלה בחוסר תום לב ובחוסר הגינות כמעסיקתה;
(3) המדינה הפרה את חובת הגילוי המוגברת החלה עליה בכך שלא גילתה לה באופן יזום עובדות שהיה עליה לגלותן, או חמור מכך, העלימה ממנה מידע מהותי, תוך הטעייתה (ביודעין או שלא ביודעין, כאמור בהנחה הראשונה).
לא נעלמה מעיניי הטענה, שאינה שנויה במחלוקת, כי עם תחילת עבודתה כמתמחה, היתה התובעת עולה חדשה, ואניח כי שליטתה בשפה העברית לא היתה מלאה, הגם שאם הורשתה והוסמכה לעסוק ברפואה, סביר להניח שרמת העברית שבפיה היתה טובה דיה, ולמצער, מספקת כדי להבין על מה היא חותמת.
עבודתה של התובעת בנתבעת 2 הסתיימה כבר ביום 31.10.2009 ולא נטען, כי היתה מניעה אובייקטיבית כלשהיא כי תקבל ייעוץ פנסיוני לפני חודש דצמבר 2018, אז לטענתה נודע לה לראשונה כי זכויותיה קופחו לכאורה.
...
(11) באשר למועד בו נודעה לתובעת עילת התביעה, הרי שהתובעת חתמה על הסכם הצטרפות אישי לקרן פנסיה מקפת ואין חולק שבמהלך 11 השנים שבהן עבדה בנתבעת 2 זו הפרישה לה לקרן פנסיה את כל הסכומים המגיעים לה כדין; התובעת קיבלה מהנתבעת 2 תלושי שכר חודשיים, בהם צוינה מפורשות הפרשה לקרן פנסיה צוברת, זאת בניגוד לעובדים המבוטחים בפנסיה תקציבית, שם אין בתלושי השכר מופע להפרשות לקרן פנסיה לאורך שנות העבודה; עם סיום העסקתה בנתבעת 2, התובעת קיבלה הודעה על סיום העסקתה, מולא טופס 161 בעניינה ונשלח לקרן הפנסיה; בנוסף, התובעת חתמה בשנת 2004 על הסכם העסקה חדש, ובו הצהרות דומות להסכם הקודם, בדבר שינויים פנסיוניים; בהתאם להסכם ההעסקה, כל טענה בדיעבד בדבר זכאות לזכויות של עובד מדינה, מהווה הפרה יסודית של הסכם ההעסקה ובצידה – סנקציה כספית קבועה ומוערכת מראש (סעיף 20 להסכם ההעסקה של התובעת בנתבעת 2); סעיף 28 לכתב התביעה מהווה הודאת בעל דין;
(12) עוד הוסיפה הנתבעת, כי האחריות לבדיקת תלושי השכר מוטלת על התובעת וחזקה שבמשך השנים היא בדקה אותם, והואיל ולא העירה דבר, חזקה עליה שהסכימה לתוכנם;
(13) לאור כל האמור לעיל, התובעת ידעה בפועל או היתה לה האפשרות לדעת בכוח, שמשנת 1998 היא לא מבוטחת בפנסיה תקציבית ולא הועסקה ברציפות.
אחרית דבר
לאור האמור לעיל, באתי לכלל מסקנה, כי אין טעם או תוחלת בניהול התיק ובשמיעת עדויות הצדדים, שכן לאור ההלכה הנוהגת מחד גיסא ולאור הראיות החפציות שהוצגו בבקשת הסילוק מאידך גיסא, לא ניתן לקבל את טענת התובעת כי מתקיימים בעניינה אחד החריגים הקבועים בחוק ההתיישנות.
הבקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות מתקבלת אפוא.
בנסיבות העניין ומשהתובעת קרובה לגיל פרישה ומשההלכה המחייבת הועמדה על מכונה בעניין סוסנה כשנתיים לאחר הגשת התביעה, החלטתי להימנע מעשיית הוצאות, חרף קבלת הבקשה.
