היקף ההשבה בדיני עשיית עושר ולא במשפט בעקבות תשלום שגוי

לחלופין, ובעקבות פסק הדין שניתן בתביעת טייב והקביעות שבפסק הדין, טענה התובעת כי נתחוור לה שנפלה קרבן לכאורה לקנוניה בין חוני לבין טייב להוצאות תגמולי ביטוח במירמה, וככל שטענות אלו תתבררנה כנכונות, הרי שחוני דיווח לה דיווח כוזב אודות נזקים וארוע התאונה, הפר כלפיה את הוראות הפוליסה והדין ובכלל זה הוראות ס' 23, 26-25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981 והציג בפניה מצג שוא ו/או התעשר על חשבונה שלא כדין ובנגוד להוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט – 1979 ולפיכך היא זכאית להשבת מלוא תגמולי הביטוח ששילמה לו מכוח ס' 1 לחוק עשיית עושר.

ומכל מקום וגם אם תביעתו של חוני שולמה בטעות – הרי שעל פי דיני ההשבה, עשיית עושר וחוק חוזה הביטוח היא זכאית להשבתם של הכספים אם בית המשפט ישוכנע כי התאונה לא התרחשה.

כידוע, לצורך הוכחת יסוד הנזק בדיני הנזיקין על התובעת להוכיח, בשלב הראשון, את הקפו ומידתו של הנזק שניגרם לה (תיחום הנזק), ובשלב השני, את שיעור הפיצויים לו היא זכאית בגין הנזק שניגרם לה (כימות הנזק) (ר' ע"א 153/04 רבינוביץ נ' רוזנבוים, פס' 9 לפסק דינה של כב' השופטת נאור (6.2.2006)).

...

בכתב התביעה טענה התובעת, כי התאונה נגרמה מנכס שלטייב הייתה שליטה עליו ואירוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה שטייב התרשל מאשר עם מסקנה אחרת ולנוכח כלל "הדבר מדבר בעד עצמו" נטל הראיה להוכיח היעדר רשלנות רובץ עליו ועל מבטחתו.

כאשר מצרפים את המחדלים לעיל לעדויותיהם של חוני ושל טייב בהליך זה ובהיעדר כל עדות של עד אחר כלשהו ביחס לתאונה או בהיעדר כל ראיה אובייקטיבית לעניין זה – כל אלו מובילים אל המסקנה שהתאונה לא התרחשה כנטען.

בעניין זה אין בעובדה שהתובעת החליטה לשלם את תגמולי הביטוח מלכתחילה כדי לשנות מסקנה זו. מטעם התובעת העיד מר ארקדי בנד, מנהל מחלקת השיבוב אצל התובעת אשר גם הגיש תצהיר מטעמה.

בסכום ההוצאות ושכ"ט עוה"ד שנפסק לקחתי בחשבון את מספר הדיונים שהתקיימו בתביעה; את העובדה כי ישיבת הוכחות אחת נאלצה להידחות בבוקר הישיבה מחמת אי התייצבותו של הנתבע 3; את התרשמותי השלילית מאוד מהנתבע 3; את המשמעות המשפטית, החברתית והמוסרית שבהצגת מצג כוזב בכלל ולמבטחת בפרט, ואת מורת הרוח והסלידה שעל בתי המשפט לגלות ביחס להתנהלות שכזו.

התביעה כנגד הנתבע 1 נדחית.

בעקבות הגשת חוות הדעת של מומחית בית המשפט, עתרה התובעת לתיקון כתב התביעה והעמידה את סכום התביעה בגין תשלום דמי שימוש על סך של 185,000 ₪ בגין תקופת השמוש החל מיום 1/1/10 ועד ליום 31/8/16.

" בית המשפט החיל את הוראות חוק עשיית עושר במקרים שונים, החל במצבים בהם נעשה שימוש שלא כדין בנכס [ראו למשל: ע"א 588/87 כהן נ' שמש, פ"ד מה(5) 297 (1991) (להלן: עניין כהן); ע"א 290/80 ש.ג.מ. חניונים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 633 (1983)], וכלה במצבים בהם הכיר בית משפט זה בחובת השבה של כספים שנגבו בשל טעות שבדין או בחוסר סמכות על-ידי רשות [ראו למשל: ע"א 546/04 עריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית (לא פורסם, 20.8.2009); עניין רשות העתיקות].

בין המקרים הרבים בהם קבע בית משפט זה כי קמה חובת השבה על-פי דיני עשיית עושר ולא במשפט, הכיר בית משפט זה בעיניין אדרס בתחולת דיני עשיית עושר ולא במשפט מקום בו היה חוזה בין הצדדים, והורה לצד שהפר את ההסכם באותו העניין, להשיב לצד הנפגע את טובת ההנאה שהשיג כתוצאה מהפרה זו. הכרה בזכות הצד הנפגע לקבל את הסכומים שהצד המפר התעשר בהם במקרים של הפרת הסכם נשענת על התפיסה לפיה "חוזים יש לקיים" ועל שיקולים של הכוונת היתנהגות, דהיינו הרתעת צד מהפרתו של הסכם באמצעות ניטרול התמריץ הכספי שיכול ויהיה טמון בהפרת הסכם.

עקרון זה עוגן בהוראת סעיף 1(א) בחוק הקובע כי זכות ההשבה מכוח העילה של עשיית עושר ולא במשפט קמה בהתקיים שלושה יסודות אלו: האחד, יסוד ההתעשרות, בכך שהזוכה קיבל נכס, שירות או טובת הנאה; השני, קשר סיבתי, בכך שהזוכה התעשר מהמזכה או על חשבונו; השלישי, יסוד נורמאטיבי, המתקיים אם התעשרות הזוכה הייתה "שלא על-פי זכות שבדין". חיוב בתשלום דמי שימוש אינו רק אם מדובר במסיג גבול הפולש אל מקרקעין שהם בבעלות אחר, אלא גם אם אדם חוכר מקרקעין בתשלום מופחת לנוכח ייעוד המקרקעין, אך בפועל השתמש בהם לייעוד אחר ללא רשות בעליהם.

ברי כי היתנהלות הנתבעת בתיק זה הייתה היתנהלות חמורה – הן לאור טיב הפעילות שהתקיימה במשק, הן לאור היקפה והן לאור כך כי לאורך השנים הנתבעת המשיכה בשימוש המפר, על אף הגשת כתב התביעה ועל אף דרישת התובעת כי השמוש המפר יפסק ועל אף שהנתבעת הודתה כי השימושים הנעשים על ידה במשק, אינם מאושרים ומותרים ע"י התובעת.

...

סבורתני כי דין דרישתה לקבלת הנחה, בשים לה להתנהלותה והפרת ההסכם, להידחות, וכי היא עותרת להנחה זו כשידיה אינן נקיות.

נוכח כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בגין התקופה שמיום צו הכינוס ועד להגשת התביעה על סך של 125,123 ₪ כולל מע"מ. כמו כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים בגין התקופה שמיום הגשת התביעה ועד ליום 30/4/22 על סך של 243,750 ₪ כולל מע"מ. כמו כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 4,352 ₪ כולל מע"מ עבור כל חודש מיום 1/5/22 ועד הפסקת השימוש בפועל בצימרים.

סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל ניתן בזאת צו בהתאם לסעיפים 45.1, 45.2, 45.3 ,45.4, 45.5 לכתב התביעה כאשר הפסקת השימושים המפרים בחדרי האירוח והצימרים תהא בתוך 30 יום מהיום, הפסקת השימושים המפרים ביחידות בהם מתגוררים ילדיה של הנתבעת תהא בתוך 6 חודשים מהיום ואילו סילוק כלל המבנים מושא התביעה או הריסתם תהא בתוך 8 חודשים מהיום.

עשיית עושר ולא במשפט סעיף 1 לחוק עשיית עושר קובע: (א) מי שקבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה) חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה.

בעיניין א.ש.י.ר עמד השופט (כתוארו אז) מ' חשין על כך שההכרעה בעיניין התנאי השני (שאותו הוא מכנה "יסוד הקשר הסיבתי") היא הכרעה נורמאטיבית: "היסוד השני הוא יסוד הקשר הסיבתי, ומתרוצצים בו אלה-בצד-אלה ואלה-בתוך-אלה יסודות שבעובדה ויסודות משפט. לעתים היסוד שבעובדה הוא היסוד הדומינאנטי. כך, למשל, במקרה של תשלום כספים מחמת טעות שבעובדה. ואולם לא תמיד כך. הינה הוא ענייננו: ראובן מעתיק מוצר שייצר שמעון, ומוכר את המוצר בשוק בנסיבות שבהן אין קמה לו לשמעון זכות לפי אחד מחוקי הקניין הרוחני. האם עשה ראובן עושר "על-חשבון" שמעון? האם טובת ההנאה שבאה לו לראובן באה לו "מאדם אחר"? שאלת הקשר הסיבתי בנסיבות מעין-אלו הנה שאלה שעניינה נורמה משפטית.

מכלל האמור, אני סבורה כי המסקנה המתבקשת היא שבמקרה דנן אבנון התעשר על חשבון המדינה, וזאת למרות שכספי השוחד עצמם לא יצאו מן הקופה הציבורית ואף לא היו מיועדים להשתלם לה. ההתראות שקבלו מפעילי המחצבות מאבנון אפשרו להם לבצע חציבה בלתי חוקית בהקף העולה על זה שהיה מיתקיים אילמלא היה אבנון מוסר את המידע.

כפי שציינה חברתי, בספרות נימנו שלושה שיקולים לעניין פסיקת השבה לפי דיני עשיית העושר ולא במשפט מחמת "שאין חוטא יוצא נשכר", והם: חומרת היתנהגותו של הנתבע; החשיבות שהדין מייחס לכלל שהופר על ידיו; וקיומו של תובע בדרגת קירבה מספקת, שאליו ניתן יהיה להעביר את הרווח (**** פרידמן ואלרן שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א 684 (2015)).

...

ואולם, אני סבור כי הנמקה זו מעוררת קושי אנליטי מסוים.

בפסק דינה, ציינה חברתי כי בנסיבות המקרה המסוים שלפנינו, המדינה היא גורם בדרגת קרבה מספקת שאליו ניתן להעביר את הרווח, מאחר שאבנון הוא עובד מדינה וביצע את המעשים במסגרת תפקידו זה. אני מצטרף למסקנה זו, וסבור כי בכך די כדי לקבוע ששלושת התנאים הדרושים על מנת לקבוע כי המדינה זכאית להשבת סכומי השוחד על דרך של "חוטא לא ייצא נשכר", מתמלאים.

סוף דבר, אני מסכים כי דין הערעור להתקבל.

הכנ"ר הוסיף כי אופיין המיוחד של הוצאות ההליך בא לידי ביטוי גם בנוהג שהשתרש בנוגע לתשלום מקדמות שכר לבעלי תפקיד, המשקף את התפיסה על פיה יש לראות בשכר טירחת בעל התפקיד, בהוצאותיו ובתשלום האגרה לכנ"ר כהוצאות המשולמות לצורך מימון ההליך.

ויובהר, לקופת הכנוס עלול להיות קושי בלתי מבוטל לתבוע השבה של כספים שחולקו מהנושים, שכן בהתאם לדיני עשיית עושר ולא במשפט, לנושים שחובם נפרע על ידי הנאמן יכולה לעמוד הגנה של "קבלת פרעון בתום לב" כנגד התביעה להשבת הכספים לקופת הכנוס (להכרה בהגנה זו במשפט האנגלו-אמריקאי (בהקף משתנה), ולשאלת קליטתה במשפט הישראלי, ראו פרידמן ושפירא, דיני עשיית עושר ולא במשפט, בעמ' 999-975; מיטל גילבוע "זכותו של פורע חוב על יסוד הנחה מוטעית להשבה מן הנושה – בעקבות פרשת בייזמן" עיוני משפט לה 403, 446-424 (2012).

אם כן, לגישת חברי, מכוח עקרונות המשפט האזרחי ודיני עשיית עושר ולא במשפט, נכון היה להעדיף את האנטרס של הנושים שחובם נפרע להם מקופת הכנוס כפי שנקבע בהילכת עוידה, שכן עומדת להם הגנה של "קבלת פרעון בתום לב". מנגד, אין לגישתו בסיס להעדפת בעלי התפקיד ומניעת השבה מהחייבת כדי לשלם להם את הוצאותיהם.

...

יחד עם זאת, אני סבורה כי במקרה דנן אין די בשיקולים אלה כדי לשלול את חובתה של קופת הכינוס להשיב לחייבת את הסכומים נושא הערעור.

הטעם לכך הוא שכל עוד הכספים "חונים" בקופת הכינוס, לא יכולים הנושים – לא הנושים ה"רגילים" ואף לא בעלי התפקיד, לפתח הסתמכות או אף ציפייה ראויה להגנה כי הכספים הללו אכן יגיעו לידיהם בסופו של דבר; והם חשופים לאפשרות שהם לא יקבלו את הכספים אם יסתבר כי הם הגיעו לקופת הכינוס בטעות.

לאור כל אלה, אני סבורה כי אין מקום להורות על מתן עדיפות לבעלי התפקיד על פני החייבת הזכאית להשבת הכספים בהתאם להלכות לשצ'נקו ועוידה – הן מאחר שלבעלי התפקיד במקרה זה אין אינטרס הסתמכות חזק די הצורך; והן מאחר שהמשיבים לא הצביעו על נימוקים אחרים טובים דיים, היכולים להצדיק שימוש בסמכות המוקנית לבית המשפט לפי סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט.

בהתאם להלכה הפסוקה בנסיבות שבהן עובד קיבל בטעות תשלומי יתר בשכרו, נקודת המוצא היא שהעובד קיבל לידיו נכס או טובת הנאה שלא על פי זכות שבדין ולפיכך על פי הוראת סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט – 1979 (להלן – חוק עשיית עושר) קמה חובת השבה של הסכומים ששולמו ביתר.

מנגד, הנתבעים פנו לגורמים שונים על מנת לברר את הסכומים המגיעים לתובעת ואולם, בין אם הם הסתירו את הקף ההעסקה החלקי במכוון ובין אם בטעות מתוך רשלנות, האשם בדבר תשלומי היתר רובץ לפתחם ובפרט לנוכח העובדה שהנתבעים היו מודעים לכך, לפחות משלב מסוים, שמתכונת ההעסקה החלקית של התובעת אינה חוקית.

ברשומי הנתבעת לא נרשמו היעדרויות של התובעת בחגים, בין בחגים היהודיים ובין בחגים הנוצריים, כך שלא הוכח שהתובעת קיבלה תשלום כפול גם עבור ימי החג לפי דיני דתה וגם לפי החגים היהודיים.

יתר על כן, הנתבעת העידה שהתשלום עבור החגים היהודים שולם לתובעת בהסכמה (עמ' 15 ש' 20-21 לפרוטוקול), כך שהתשלום בגין החגים היהודיים הפך לחלק בלתי נפרד מתנאי העבודה של התובעת והנתבעת אינה רשאית לקזז את דמי החגים היהודים בדיעבד רק בשל הגשת התביעה.

...

בנסיבות אלו, אנו קובעים שהנתבעים לא הרימו את הנטל להוכחת מסגרת שעות העבודה של התובעת בתקופה השנויה במחלוקת מחודש פברואר 2017 ועד לחודש דצמבר 2017 (כולל) ועל כן, אנו מקבלים גרסת התובעת בדבר היקף המשרה, כך שעד לשנת 2018, התובעת עבדה 5 שעות והחל מחודש ינואר 2018 ועד לסיום העסקתה בחודש מרץ 2020 היא עבדה במשך 4 שעות ביום.

מכאן, שאין לאפשר לתובעת לנכות את עלות הביטוח הרפואי גם בגין תקופת פוליסת הביטוח שחלה לאחר תום קשר העבודה הבין הצדדים.

בנסיבות המיוחדות של תקופת הקורונה ובפרט לנוכח הפחד וחוסר הוודאות שררו באותה תקופה ואישור תקנות החירום ביום 19.3.2020 שהגבילו את התנועה, אנו קובעים שאין הצדקה לחיוב התובעת בתמורת הודעה מוקדמת.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה, כך שהנתבעים ישלמו לתובעת בתוך 30 ימים את הסכומים הבאים: א. הפרשי שכר בסך - 98,268 ₪; ב. חלף הפרשות לפנסיה בסך- 29,853 ₪; הסכומים הנ"ל יופחת סך של 41,900 ₪ ששולם לתובעת תוך כדי ההליך, כך שעל הנתבעים לשלם לתובעת את יתרת הסכום בסך 86,221 ₪.