היעלמות ימי חופשה בתלושי השכר: תיקון הטעות

אז אם הוא זנח את המשאית, נעלם והלך, למה לזמן אותו לשימוע אם הוא התפטר? כי זה מה שחשבו לעשות.

פיצוי בגין הנפקת תלושי שכר שלא כדין לטענת התובע הנתבעת הנפיקה לו תלושי שכר המנוגדים לתיקון 24 לחוק הגנת השכר – ללא הפרטים המנויים בתוספת לחוק – כגון ותק, הקף המשרה, יתרת ימי חופשה ועוד.

התובע לא הוכיח כי מספר ימי החופשה שרשומים הוא מוטעה, ובחקירתו אישר ששהה בחופשות ארוכות.

...

בהכפלת סך שכרו של התובע ב-8.33% - התוצאה היא 33,045 ₪.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים להלן: סך של 2,582 ₪ (9,752-7,182) בגין דמי הבראה; סך של 21,478.5 ₪ בגין פנסיה; סך של 4,540 ₪ בגין פיצויי פיטורים; הסכומים המנויים בסעיפים א-ג יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה וישולמו לתובע בתוך 30 ימים.

התביעה לפיצוי לפי חוק הודעה לעובד, פיצוי בגין אי מתן תלושי שכר, פדיון ימי חופשה – נדחית.

הנתבעת טענה כי התובע זכאי ל-15 ימי חופשה, מתוכם ניצל 4 ימים ומכאן שהסכום ששולם לו עבור פדיון ימי חופשה בתלוש שכר מאי 2016 – 2,714 ₪ - הנו כדין (ס' 33 לכתב התביעה).

לצורך חישוב פדיון חופשה שנתית נבדוק את זכויות התובע לימי חופשה בהתאם לחוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 (להלן – חוק חופשה שנתית) לפני תיקון מספר 15 אשר ניכנס לתוקפו ביום 1.1.2017 (ראו חוק חופשה שנתית (תיקון מס' 15 והוראת שעה), התשע"ו-2016).

הנתבעת לא הכחישה טענה זו והוסיפה כי נפלה טעות בחישוב דמי ההבראה לתובע ואף התחייבה לשלם לתובע ההפרש בסך 2,213 ₪ (ס' 34 לכתב ההגנה).

לא נעלם מעינינו כי הנתבעת העבירה ההפרשות לקרן הפנסיה באיחור של חודש ימים כל אחת אלא נחה דעתנו בכך שההפרשות אכן בוצעו ולא נגרם נזק לתובע.

...

לכן, לא מצאנו מקום לפיצות את התובע בגין איחור זה. רכיבי שכר לצורך הפרשות לפנסיה: התובע אף טען כי ההפרשות בוצעו לפי שכר נמוך שלא הביא בחשבון את כל רכיבי השכר שהינם חלק מהשכר (ס' 67 לתצהירו).

אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע הסכום של 296 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 1.5.2016 ועד לתשלום המלא בפועל.

לסיכום: לאור כל המפורט לעיל אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע סכומים כדלקמן: סך של 2,500 ₪ בגין פיצוי בגין אי מתן הודעה בכתב על תנאי העסקה.

הפרת חוק הגנת השכר, הפרשות לפנסיה וחופשה טוענת התובעת כי תלושי השכר שקבלה אינם כדין, הם בניגוד לתיקון 24 לחוק הגנת השכר, כי תלושיה ערוכים בניגוד לחוק, אינם משקפים שעות עבודתה ו/או ניצול נכון של ימי חופשה ו/או מחלה ותוך שעתרה ל- 200 ₪ לכל תלוש וסה"כ 15,000 ₪; עוד טענה כי בהתאם לצוו ההרחבה היה על הנתבעת להפריש 6% משכרה מתחילת עבודתה ולפיכך, דרשה השלמה בסך 12,093 ₪ (לפי משכורתה בטופסי 106); ובאשר לחופשה טענה לזכאות ל-3 השנים שקודם להפסקת עבודתה (והחדשיים וחצי בשנת 2015), סה"כ 39 יום ובסך 10,541 ₪ (בניכוי פדיון חופשה שקבלה בתלוש שכרה האחרון).

לא נעלמה מעינינו בהקשר זה, דרישתו-"הצעתו" של אבי בהסכם, להעביר לתובעת 61 ימי חופשה.

דא עקא, התובעת (באמצעות בעלה), בנספח ד' לאבי – טוענת סה"כ ל- 9.5 ימים אגב, מספר שאינו מופיע בתלושיה, מחד ומאידך, אין אינדיקאציה כי חישובו, ביחס לתובעת, נערך באופן שגוי (כטענתו, ביחס לעצמו, עת נצברו רק 0.83 יום מדי חודש) ובהיותו ער לכך שעד סוף 2014 זכאית היא ל- 7 ימים (קרי: ער היה לנצול חופשה עד סוף 2014, באופן שהותיר לה רק יתרה כאמור), וכשאין חולק כי התלוש שהיה בידיה ל- 12.14 מציין דוקא יתרת ימי חופשה בשיעור שהנו כימעט פי 3 – מקובלת עלינו דרישתו (וחישוביו), יותר מחישובי הצדדים, בסיכומיהם.

...

לטעמנו, יכול שיש בכך ראייה חיצונית ומזמן אמת כי ידעו המה, שלא נותרו ימים רבים לפדיון חופשה לתובעת, מחד, אלא שמאידך, טענה הנתבעת כי התובעת קיבלה כל המגיע לה. בענייננו, לא הועלתה הטענה (כעולה מפסה"ד).

דא עקא, התובעת (באמצעות בעלה), בנספח ד' לאבי – טוענת סה"כ ל- 9.5 ימים אגב, מספר שאינו מופיע בתלושיה, מחד ומאידך, אין אינדיקציה כי חישובו, ביחס לתובעת, נערך באופן שגוי (כטענתו, ביחס לעצמו, עת נצברו רק 0.83 יום מדי חודש) ובהיותו ער לכך שעד סוף 2014 זכאית היא ל- 7 ימים (קרי: ער היה לנצול חופשה עד סוף 2014, באופן שהותיר לה רק יתרה כאמור), וכשאין חולק כי התלוש שהיה בידיה ל- 12.14 מציין דווקא יתרת ימי חופשה בשיעור שהינו כמעט פי 3 – מקובלת עלינו דרישתו (וחישוביו), יותר מחישובי הצדדים, בסיכומיהם.

ומנגד, משאין חולק כי פנקס חופשה לא התנהל כדבעי כעולה מעיון בתלושיה (גם כולל בהקשר לרישום פדיון מול ניצול בתלוש 2.15), ומנגד, לא מצאנו פגם (אחר) בתלושים מעבר לכך – הגם שאין בהם רישום ברור לימים ולשעות עבודה בפועל (וכשברי, כי התלושים מכוונים לשכר נטו, וכך, אגב גם התובעת, בדרישה שב"הסכם"), מצאנו לזכותה בפיצוי לו עתרה בסך 10,000 ₪.

בית הדין עידכן את הצדדים כי אכן נפלה טעות בפרוטוקול הדיון, ולאורך ההליך נציג הציבור שהשתתף בשתי ישיבות ההוכחות – ביום 10.11.2019 וביום 23.7.2020 – היה מר אלברט שטרית, ולא "אלברט אזולאי". הוצע לצדדים כי פסק הדין ייחתם מחדש, במותב של דן יחיד, בין היתר נוכח העובדה שמר אלברט שטרית סיים את שרותו בבית הדין.

לחלופין, חישוב לפי תיקון 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן – "חוק הגנת השכר") 60 שעות נוספות חודשיות, סך של 105,000 ₪.

בסיכום מספר ימי החופשה שקבלה גב' פרינו לפי תלושי השכר, עולה כי היא קיבלה ימי חופשה כדלקמן: שנה קיבלה בתלוש זכאית לפי צו הרחבה 2013 היתיישנות התיישן12 2014 9 12 2015 11 12 2016 1 16 2017 0 14.6   21 54.6 דהיינו – גב' פרינו קיבלה לאורך כל תקופת העסקתה 21 ימי חופשה, בעוד שהייתה זכאית ל-54.6 ימי חופשה.

לא נעלם מעיני כי גב' פרינו לא הוחתמה על הסכם עבודה חדש שישקף את מידת אחריותה כלפי המשק בשים לב לכתפיה המצומקות, ומבלי ליידע אותה על כך. מר בר ציין בהגינותו– אם היו אומרים לעובדים אף אחד לא היה מסכים לעבוד כך. ביחס לטענתו של מר דפנה, לפיה העובדת הפרה את סעיף 14.5 להסכם העבודה המזכה אותו בפצוי בעד הנזקים שנגרמו לו בפועל כתוצאה מההפרה.

...

כבוד סגנית הנשיאה השופטת רוית צדיק קבעה – "... מקום בו נטענות טענות חמורות כנגד העובד ועניינן במישור הפלילי, יש לבססן כדבעי בטרם תתקבל הטענה בדבר ביצוע עבירה פלילית כלשהי. משלא נעשה כן בנסיבות מקרה זה ולא הוכח מעבר למאזן ההסתברות כי אכן העבירות בוצעו על ידי העובדים, התוצאה היא כי יש לדחות את טענת המבקשות באשר לשלילת רכיב הפיצויים והשבתו לידיהן." כבוד סגנית הנשיאה צדיק תמכה את מסקנתה גם בהוראות סעיף 26 לחוק פיצויי פיטורים, לפיהן לא ניתן להחזיר, להעביר, לשעבד או לעקל כספי פיצויי פיטורים שהופרשו לקופת גמל, אלא בתנאי הסעיף.

התביעה בגין שעות עבודה בשבת, החזר ניכויים מהשכר, דמי כלכלה ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין – נדחית.

תביעת מר דפנה לקיזוז שעות הפסקה – נדחית.

הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה של גב' פרינו תביעת מר דפנה - סע"ש 48755-04-18 תביעתו של מר דפנה לפיצוי בגין תפיסת האשרה, פיצוי בגין נזקי ייצור והתקשרויות, חלף הודעה מוקדמת, פיצוי בגין אי העברת תפקיד לעובד מחליף ופיצוי בגין אבדן ימי עבודה של עובדים ומנהלים – נדחית.

] בנוסף נציין כי גם הנתונים הקבועים שמופיעים במרבית התלושים לשנת 2019, ביחס למספר ימי העבודה והשכר, כאשר מנגד אין בתלושים צבירה של ימי מחלה וימי חופשה, מעוררים ספק לגבי אותנטיות תלושי השכר.

אין בידינו לקבל טענה זו. אכן, לא נעלמה מעינינו עדותו של מר סלימאן כי תיקן את הדיווחים לאחר שיחה עם המעסיק כדי לשקף שכר חודשי בסך של 12,000 ₪ ששולם לכאורה בפועל: "העברתי את הפנייה לאחראי במפעל, הסברתי לו שיש תלושי שכר שונים מהעבירות לבנק, הוא מבקש ממני לקבל תלוש שכר נכון שלו בהתאם למשכורת שלו וביקשתי ממנו לבוא למשרד".[footnoteRef:20] מטענה זו לא ניתן לדעת האם העידר ההתאמה בין התלושים למשכורות בבנק נוגע לחודשים 6-7-8/2019 שהודפסו ביום 16.9.19 והוגשו עם טופס התביעה, או ביחס לתלושים לחודשים הקודמים שכאמור לא הוצגה ראיה כי הודפסו בזמן אמת.

מר סלימאן לא הציג ראיה כלשהיא המלמדת על שיחות שערך עם המעסיק וגם אישר בחקירה הנגדית כי כל חודש נהג להוציא תלושי שכר, לעיתים מסר אותם למעסיק, אך בזמן אמת לא שמע מהמעסיק כי קיימת טעות כלשהיא בתלושים שהוצאו לתובע, אלא שמע זאת רק מבא-כוחו של התובע לאחר שהוגשה התביעה.

מר סלימאן העיד לגבי מצבה הכלכלי ה"בעייתי" של החברה והתנהלות לא תקינה,[footnoteRef:26] החל מאי-תשלום דמי ביטוח לפי דיווחי השכר כהויתם, רשומי משכורות שאינם תואמים את שמות העובדים,[footnoteRef:27] חוסר התאמה בין סכומי התלוש לבין ההעברות הבנקאיות,[footnoteRef:28] השמטות הנתונים בגין ימי מחלה וחופשה מתלושי השכר,[footnoteRef:29] חוסר התאמות בין הדיווחים לנתבע והדיווחים למס הכנסה,[footnoteRef:30] ודיווחים ותיקונים מאוחרים לגבי המשכורות ובגין הגדלתן של המשכורות.

...

בסופו של יום הובהר כי כלל המסמכים שהגיש מר סלימאן ביום 6.1.22 לא היה בהם כדי לסייע בהוכחת השכר לו טוען התובע, שכן הנתונים אליהם הפנה מר סלימאן ושכביכול מתעדים תיקונים לשכר, לא תוקנו בסופו של דבר על ידי הנתבע, וזאת "בגלל אי המצאת הוכחות ואסמכתאות על מהות התיקון, ונימוק מתאים מהמייצג".[footnoteRef:39] זאת ועוד, התובע טוען כי החברה ניסתה להסדיר חובות מול הנתבע, כאשר ביום 1.5.19 נערך הסדר תשלומים עבור חוב עבר בסך 134,645 ₪ ובנוסף נעשה הסדר כלפי העתיד באמצעות חמש המחאות על סך 24,000 ₪ כל אחת (ת/3).

] לסיכום עדותו של התובע הייתה לא מהימנה ורצופה סתירות.

על יסוד כל האמור התביעה נדחית.