היעדר מועד סוכם בהסכם הלוואה לתשלום

עוד נטען, כי התובע ידע במפורש שהבטוחות הנזכרות בהסכם לא ניתנו ולמרות זאת, הוא הסכים מרצונו להאריך את הסכם ההלוואה ללא כל בטוחות נוספות ובהסתמך על המחאות אישיות של בעלי החברה וערבויות אישיות שלהם.

הצד השלישי הגיש בקשה לסלק את ההודעה על הסף, מחמת העידר עילה, ובקש להאריך את המועד להגשת כתב ההגנה מטעמו עד לאחר ההכרעה בבקשתו.

סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח קובע את הכלל של זכות התיחלוף (השבוב), וסעיף 62(ד) קובע את החריגים לכלל, כדלקמן: (א) היתה למבוטח בשל מקרה הביטוח גם זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכוח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם.

...

אין בידי לקבל גם את טענת ב"כ המבטחת, לפיה משמעות הדברים היא, שבעל משרד יוכל לבטח את עצמו בלבד בביטוח אחריות מקצועית שיכסה, למעשה, גם את עובדיו, למרות שאין בידיהם פוליסת אחריות מקצועית אישית.

סיכומו של דבר, אני קובע כי אין לנתבעת מס' 2 (המבטחת) זכות להגיש תביעת תחלוף כנגד הצד השלישי, שהוא עובד מבוטחה (הנתבע).

לפיכך, אני מורה על מחיקת ההודעה לצד שלישי.

הצדדים הודיעו על הסכמתם (לאחר שטענתו המאוחרת של הנתבע לדמי שימוש ראויים נדחתה בהעדר תובענה מתאימה מטעמו), וביום 27.1.2022 ניתנה החלטה על הגשת סיכומים בכתב.

הנתבע 1 הפר את ההסכמות הנ"ל, בכך שחתם על הסכם ההלוואה הנ"ל עם הנתבע 2, במסגרתו התחייב הראשון לרשום הערת אזהרה לטובת האחרון כבטוחה בעבור ההלוואה אשר ניתנה לו. ככל שהיה נידרש בית המשפט להכריע בתובענה נפרדת להפרת הסכם בכללותה ולא רק בסוגיית הקיזוזים, לא מן הנמנע, כי היה מקום לחייב את הנתבע 1 בתשלום פיצויים לתובעת, בשל היתנהלות זו. טענתו העיקרית של נתבע 1 הנה כי, מאחר וחשבון הבנק ב***** ***** שייך רק לתובעת, לא היה באפשרותו לסלק מתוך הפקדון את יתרת ההלוואה, ועל כן אין מקום לחייבו בסך של 65,000 ₪.

מאחר ויתרת ההלוואה לא סולקה מתוך כספי הפקדון כאמור, והתקיים התנאי לפיו "לא יתאפשר לסלק את יתרת ההלוואה כאמור מתוך כספי הפקדון", על הנתבע 1 לשלם לידי התובעת 65,000 ₪ בעת פירוק השתוף בנכס, בתוספת הפרישי הצמדה וריבית ממועד הסכמות הצדדים ב- 8.2.2016 ועד למועד פסק הדין.

...

איני מקבלת בהקשר זה את טיעונו של הנתבע 1, לפיו מאחר ונפתח תיק הוצאה לפועל כנגדו, אין מקום לקזז את סכומי המזונות מהתמורה המגיעה לו בגין מכירת הדירה.

אם כן, אני מורה על קיזוז הסכומים אשר פורטו לעיל מחלקו של הנתבע 1 בדירה, כאשר לאותם הסכומים יתווספו הפרשי ריבית והצמדה, וכן אני מורה על הסרת העיקולים והערת האזהרה אשר נרשמו על דירת הצדדים.

בנוסף אני מורה על אימוץ ההסכם אשר הוגש על-ידי כונסת הנכסים עובר לדיון, בשינויים הנדרשים, ביחס לסכומי הקיזוזים אשר פורטו לעיל.

מכאן שהתקיים גם תנאי זה. בהקשר זה יצוין, כי לא מצאתי מקום לקבלת את טענת המשיב לפיה קיבל מקדמה בסך של 110,000 ₪ במזומן סמוך ליום 30.10.2013 על חשבון חובו של החייב, שכן זו נטענה ללא כל אסמכתא לתשלום המקדמה, למועד הנטען בו שולמה המקדמה, ואין כל הסבר למקור כספי המקדמה שעה שהסכם ההלוואה נעשה בחודש ינואר 2014.

מכאן, שיש לדחות את טענת המשיב לגבי מועד קבלת המקדמה, הן בשל העדר הוכחה חיצונית לתשלום מקדמה כלשהיא, והן בשל העדר הוכחה למועד תשלום מקדמה זו ככל שבוצע, ולסכום המקדמה, שהנם פרטים מהותיים.

יתרה מזו, המשיב הסכים בסופו של דבר למחול על יתרת חובו של החייב כלפיו במסגרת ההסכמה הכוללת לקבלת הסך של 450,000 ₪ ואף לא הגיש תביעת חוב בתיק פשיטת הרגל של החייב באופן המלמד כי התשלום בוצע לידיו בהסכמה ובידיעה כי מדובר בתשלום לסילוק חובו של החייב כלפיו והדברים עולים אף מתצהירו של מר צעירי ומחקירתו, וכן מתצהירו של מר לוי.

...

שנית, טען המשיב, כי יש לדחות את הבקשה גם לגופה.

יתרה מזו, המשיב הסכים בסופו של דבר למחול על יתרת חובו של החייב כלפיו במסגרת ההסכמה הכוללת לקבלת הסך של 450,000 ₪ ואף לא הגיש תביעת חוב בתיק פשיטת הרגל של החייב באופן המלמד כי התשלום בוצע לידיו בהסכמה ובידיעה כי מדובר בתשלום לסילוק חובו של החייב כלפיו והדברים עולים אף מתצהירו של מר צעירי ומחקירתו, וכן מתצהירו של מר לוי.

סיכום אשר-על-כן, אני מקבלת את הבקשה וקובעת כי העברת הכספים בסך של 450,000 ₪ לידי המשיב סמוך למועד הגשת הבקשה לפשיטת רגל בעניינו של החייב, מהווה העדפה פסולה כלפי הנאמן בהתאם לסעיף 98 לפקודה וכי המשיב לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי במקרה זה חל הסייג הקבוע בסעיף 98(ב) לפקודה.

בנוסף לכך, ישא המשיב בהוצאות קופת הכינוס בבקשה זו בסך של 20,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן החלטתי זו ועד למועד התשלום בפועל.

לטענת התובעת, בעקבות קשיים תזרימיים, הגבלת חשבונות הבנק של הנתבעים ומשבר ביחסי הנתבעים, ביקשה הנתבעת מהתובעת לרכז את כלל חובות הנתבעים בהסכם - ובין התובעת לבין הנתבעת באופן אישי וכן כשלוחה של הנתבע, נחתם ביום 2.9.2015 הסכם הלוואה בו נקבע סכום החוב של הנתבעים לתובעת בגין ההלוואות שניתנו לנתבעים במשך תקופה של חצי שנה על סך 800,000 ₪, אותו התחייבה הנתבעת להחזיר לתובעת צמוד לשער הדולר (ולא פחות מסך של 4 ₪ לדולר) עד ליום 31.12.2015 והוסכם על תשלום ריבית פיגורים ופצוי מוסכם בסך 80,000 ₪ ככל שההלוואה לא תוחזר במועד (להלן: "הסכם ההלוואה").

התובעת הגישה כתב תשובה, דחתה טענות הנתבעים וטענה, בין היתר, כי הנתבעים מעלים בכתב ההגנה טענות עובדתיות סותרות, כי הנתבעים הטוענים להעדר יריבות מאשרים בכתב ההגנה שקבלו מהתובעת כספים, כי הנתבעים קיבלו מהתובעת במזומן מאות אלפי ₪ ושאין שחר לטענתם לאי קבלת תמורה בגין השיקים שמסרו.

התביעה השיטרית התובעת מבקשת לחלופין לחייב את הנתבעים בתשלום למעל מ-90 שיקים שנמשכו על ידי הנתבעים בסכום כולל של 1,202,00 ₪ בהם היא אוחזת, לפי הפרוט הבא: סך של 212,000 מחשבון הנתבעת בבנק הפועלים, סך של 615,000 ₪ מחשבון משותף של הנתבעים בבנק דיסקונט וסך של 375,000 ₪ מחשבון הנתבע בבנק איגוד -בתוספת הפרישי הצמדה וריבית כחוק ממועד הפרעון בהסכם, וזאת כדי סכום התביעה.

...

אין בידי לקבל את הטענה.

את טענת התובעת כי יש לזקוף את הכספים שהנתבעת קיבלה מעוזי גם על הנתבע משאישר בחקירתו שהיה מגיעה כל סוף שבוע וביתו ונהנה מהכספים, אינני מקבלת.

סוף דבר מכל האמור, התביעה נדחית, על כל רכיביה.

במסמך המהוה הסכם הלוואה בין הצדדים, ( נספח "3" לתביעה), צוין כי התובע העמיד לנתבע 1 "הלוואה אישית", כהגדרתה, על סך כולל של 30,000 ש"ח בשתי פעימות, כאשר סך של 15,000 ש"ח הועמד בתאריך 18.3.2013 ואילו הסך של 15,000 ₪ הועמד כשנה קודם לכן, בחודש יוני 2012 , כאשר הוסכם כי סכום ההלוואה יוחזר לתובע בתשלומים חודשיים על סך 2,000 ₪ כל אחד וזאת החל מיום 10.02.2014 ועד לגמר פרעון מלוא סכום ההלוואה.

הגישה השנייה אוחזת בדיעה כי מועד הפרת ההסכם על ידי הלווה קרי: אי ביצוע התשלום מהוה מועד הווצרות עילת התובענה (ר' עש"א 16921-10-16 מחוזי ת"א מנורה מבטחים נ' בגישה השלישית- נוקטים אלו הסוברים כי מועד הפרת ההסכם הוא אמנם המועד בו מתגבשת עילת התובענה אך יש לראות את מועד התשלום האחרון כמועד הפרת ההסכם ולא את המועד בו חדל הלווה לשלם בפועל.

ניתן היום, כ"ח אלול תשפ"ג, 14 ספטמבר 2023, בהיעדר הצדדים.

...

התובע טען בכתב התביעה כי בחודשים יוני ואוגוסט בשנת 2012 פנו הנתבעים אל התובע בבקשה לסיוע כלכלי באמצעות הלוואה כספית זמנית והתובע נעתר לבקשתם והעמיד להם שתי הלוואות בשתי "פעימות" ע"ס 15,000 ₪ כל אחת.

מנגד, הנתבעים הגישו כתב הגנה וטענו כי דין התביעה כנגדם להידחות על הסף מחמת התיישנות שכן החוב הנטען לשיטתם נוצר קודם לתאריך 04.08.2013, התאריך בו נטען כי הנתבע 1 חתם על מסמך ההלוואה, כך שהתביעה הוגשה בחלוף כ-8 שנים מתאריך החתימה על המסמך הנ"ל. עוד טענו הנתבעים כי לנתבעת 2 לא היה שום קשר לעניינים הכספיים שבין התובע לנתבע 1, כך שהנתבעת 2 רק התלוותה לבעלה, הנתבע 1, בזמן הביקורים המשפחתיים שבין הצדדים.

הנתבעים טענו כי דין התביעה כנגדם להידחות על הסף מחמת התיישנות מאחר והחוב הנטען נוצר לכל המאוחר בתאריך 04.08.2013, המועד בו נכרת הסכם ההלוואה.

לפיכך, הנתבעים טענו כי התביעה הוגשה בחלוף כ-8 שנים מתאריך החתימה על הסכם ההלוואה ולפיכך לשיטתם התיישנה התובענה ועקב זאת יש לדחות את התביעה על הסף.

בחקירתו הנגדית של הנתבע 1 לא הכחיש האחרון את חתימתו על הסכם ההלוואה האמור, אלא טען כי לא קרא על מה חתם בעת שלקח את השיק ממשרדו של התובע (שורות 19-21 מעמ' 7 מפרוטוקול דיון ההוכחות): "ת. זה מה שהיה. הלכתי ואני לא מכחיש. חתמתי אצל אורלי והיא נתנה לי את השיק. עשיתי טעות שלא החתמתי אותה שזה זכות שלי ומגיע לי מעבר. נכנסתי לאיה למשרד ואמרה לי שיש פר' של עורכי הדין ואי אפשר להוציא כספים בלי שתחתום לנו. אפילו לא עיינתי במה שחתמתי." אין בידי לקבל טענת הנתבע כי לא ידע על מה הוא חותם: הלכה פסוקה היא, כי חזקה על אדם שיודע על מה הוא חותם וכי "אדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא". (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117; ע"א 2503/11 עיזבון המנוחה בתיה בועז ז"ל נ' בנק אוצר החייל בע"מ (18.12.2011, פורסם במאגרים המשפטיים [פורסם בנבו]) בפסקה 14.

לסיכום האמור לעיל- התביעה כנגד הנתבע 1 מתקבלת כמעט במלואה, כך שאני מחייבת את הנתבע 1 לשלם תובע סך של 30,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה 30.6.2021 ועד לתשלום המלא בפועל.

התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית ללא צו להוצאות.