היעדר זכות ערעור בשל תשלום היטל השבחה תחת מחאה

תמצית טענות הצדדים בבקשה בבקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף נטען כך: הודעת השומה נשלחה למנוח בשנת 2008, לפניית שמאי מטעמו, לפני כניסתו לתוקף של תיקון 84 לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה - 1965, אשר קבע את הדרכים הייחודיות לערעור על חיוב בהיטל השבחה.

כמו כן מתגבשת בנסיבות העניין עילת תביעה חוזית מכוח החובה לפעול בתום לב. התביעה לא היתיישנה, שכן היא הוגשה בתוך 7 שנים מעת תשלום היטל ההשבחה תחת מחאה, מה גם שהמנוח נפטר במהלך התקופה והתנהל הליך לקבלת צו הירושה, עובדות המאריכות את תקופת ההתיישנות.

רק שנתיים מאוחר יותר, לאחר שהמנוח דיווח על מכירת זכויותיו במקרקעין וקיבל את הודעת השומה המקורית מחדש, הוא הגיש ערר על גובה החיוב בהודעה לועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה.

וועדת הערר מחקה את הערר מחמת העידר סמכות עניינית, שכן לפי הוראותיו של סעיף 14(ג) לתוספת השלישית לחוק (לפני התיקון), הסמכות לידון בעירעור הייתה נתונה לבית משפט השלום.

...

יש לדחות את התביעה גם מחמת שיהוי, שכן התובעת הגישה את התביעה ביום 20/11/17 - כ- 9 שנים לאחר מועד הוצאת הודעת השומה, כ- 5 שנים לאחר ששולם היטל ההשבחה ביום 17/10/12 ולמעלה מ- 4 שנים לאחר מחיקת הערר, ביום 1/1/13.

כך בספרו של אהרן נמדר, היטל השבחה, מהדורה שניה, התשע"ב - 2011, בעמ' 450: "הנישום מנוע מלפנות לערכאות אחרות לא רק כאשר הוא רוצה לתקוף את חיובו בהיטל השבחה אלא גם כאשר הוא שילם את ההיטל והוא דורש את החזרתו. לעניין זה בית המשפט קבע כי נישום ששילם את ההיטל לא יוכל לתבוע את השבתו לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט בטענה כי ההיטל נקבע בחוסר סמכות או מתוך טעות והטעייה וכי הוועדה המקומית התעשרה שלא כדין בגבייתו. בית המשפט קבע כי טענות אלו, התוקפות את עצם החיוב בהיטל, יש להביאן לערכאה הנכונה במסגרת הדיונית הקבועה בסעיף 14 על דרך של הגשת ערר לוועדת הערר כאמור לעיל". לצד הכלל קיימים חריגים במקרים מיוחדים, כאשר התביעה שהוגשה מעוררת שאלות בעלות חשיבות כללית או עקרונית מיוחדת, ואולם המקרה שבפניי איננו מסוג זה. נוכח המסלול המסוים אשר הותווה בתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965, הרי שאין להתיר לתובעת דרך עוקפת בדמותה של תביעה זו. המסקנה היא שלבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בעניין ומכאן שהבקשה מתקבלת והתביעה נדחית מכוח הוראותיו של סעיף 101(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות בסך של 7,500 ₪.

בהסכם אף נקבע כי התשלום השני (והאחרון) של התמורה ישולם לתובעים כנגד מסירת החזקה בדירה, ביום 30.8.2015, ובכפוף להמצאת אישורי תשלום שונים, וביניהם אישור הערייה להעברת הזכויות בלישכת רישום המקרקעין (בתוקף במועד מסירת החזקה) ואישור הועדה המקומית להיעדר היטל השבחה במועד כריתת ההסכם.

רק לאחר שהתובעים שילמו ביום 29.1.2016 את היטל ההשבחה בסך 220,275 ₪ "תחת מחאה", הם הגישו לעירייה ביום 4.2.2016 בקשה חדשה לקבלת אישור לתשלום חובות לעירייה, הזהה לבקשה המקורית מיום 20.5.2015.

הם הדגישו כי אינם חולקים על גובה היטל ההשבחה או על ההצדקה להטלתו, אך ציינו כי עילות תביעתם אינן אחת או יותר מעילות הפטור, הערר והערעור הקבועות בתוספת השלישית לחוק התיכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התיכנון והבניה).

לאור זאת, מאחר והם רכשו את הדירה לפני התוכנית המשביחה, ניתן האישור המקורי בדבר העדר חוב בגין היטל השבחה; (2) באישור המקורי לא נאמר שהנתבעות לא תתנגדנה למכירת הדירה לצדדים שלישיים, אלא שהן לא תתנגדנה לרישום העברה של זכויות בנכס; (3) אישור הועדה המקומית נידרש לשם העברת זכויות בנכס ולא לצורך היתקשרות בחוזה, ועצם מתן האישור המקורי לא שינה את העובדה שבמועד מימוש הזכויות - הוא מועד כריתת הסכם המכר - היה חוב היטל השבחה בגין תכנית שאושרה קודם לכריתתו; (4) אף אם התרשלו הנתבעות במתן האישור המקורי, אין להסיק מכך התחייבות של הועדה המקומית שלא לגבות היטל השבחה כנדרש על-פי החוק.

...

(יוער כי ממכלול הראיות שעמדו בפניה הסיקה השופטת נאור כי המערערת הייתה זקוקה לכסף כדי לטפל באביה, ובכל מקרה הייתה מוכרת את חלקה במגרש).

בניגוד לעובדות שבעניין רובינוביץ, בענייננו אין בסיס למסקנה שבכל מקרה ובכל תנאי היו התובעים מוכרים את דירתם בנהריה ורוכשים תחתיה דירה אחרת באותה עיר.

התוצאה אשר על כן, הנני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבעות (ביחד ולחוד) לשלם לתובעים את הסכומים הבאים: (1) 150,275 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת כתב התביעה, 9.2.2016, ועד לתשלום המלא בפועל; (2) אגרת תביעה בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת כתב התביעה ועד לתשלום המלא בפועל; (3) שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 14,000 ₪ הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

לפניי בקשת המבקשת לסילוק התביעה על הסף ממספר טעמים - אי נקיטת ההליכים הקבועים בחוק להשגה על השומה שהפכה לחלוטה וסופית, היתיישנות והעדר יריבות.

הוראות התוספת הנ"ל קבעו כיצד יכול היה המנוח לפעול לשינוי שומת היטל ההשבחה בפרוצדורה של הגשת "שומה אחרת", ובהמשך הגשת ערעור בסוגיות משפטיות.

בסעיפים 5-4 למכתב נטען כך: "מרשי שכר את שירותי משרדנו בשנת 2010, כדי שנייצגו במכירת החלקה שבוצעה בתאריך 19/10/10 ... במהלך ניהול המו"מ למכירת החלקה, פנה משרדי לועדה כדי לברר את גובה היטל ההשבחה, אשר יחול בעת מכירת הזכויות וקיבל את אותה הודעת שומה שהמציאה הועדה למיופה כוחו של מרשי, בשנת 2008". ניתן להיתלבט בשאלה האם עילה התביעה של המנוח, ושל המשיבה הבאה בנעליו, נולדה בעת ביצוע התשלום תחת מחאה, עם המכירה בפועל של המקרקעין ביום 19/10/10 או עוד קודם לכן בעת הבירור שנערך מטעמו של המנוח במהלך המו"מ למכירה.

...

התוצאה היא שבקשת המבקשת לסילוק התביעה נגדה על הסף נדחית.

בעקבות טפול וייעוץ של התובעת, שלחה הערייה למכון ויצמן דרישות לתשלום היטל סלילת כבישים ומדרכות ואגרת הנחת צנרת מים שלא שולמו לה, בסכום מינימאלי של כ – 93.6 מש"ח. מכון ויצמן הגיש עתירה מינהלית, בגדרה תקף את אותן דרישות תשלום (עת"מ 5278-12-15, להלן: "עתירת מכון ויצמן")) וכן דרש השבה של חיובים בהיטלי פיתוח ששולמו על ידו לעירייה תחת מחאה, בסך כולל של כ- 26.2 מש"ח (להלן: "תביעת ההשבה").

בין הערייה לבין מכון ויצמן היתנהל משא ומתן, בנוגע למספר הליכים משפטיים שעמדו באותה עת על הפרק בין הצדדים, ביניהם אותו ערעור והתובעת היתה מעורבת במשא ומתן.

ביום 27.5.2020 נחתם בין הערייה לבין מכון ויצמן הסכם פשרה, שהביא לסיום אותם הליכים משפטיים (להלן: "הסכם הפשרה עם מכון ויצמן") בו ייצגה התובעת את הערייה, אשר הניב לעירייה סכום של 100 מש"ח. לטענת התובעת, סכום זה נקבע לאחר שנלקחו בחשבון טענות מכון ויצמן שהועלו בתביעת ההשבה ולפיכך, לעניין חישוב זכאותה לשכר טירחה, יש להוסיף על הסכום של 100 מש"ח את הסכום שקוזז מסכום הפשרה לשם סילוק תביעת ההשבה של המכון, אשר עמד על כ- 49.7 מש"ח. במקביל, בין התובעת לעירייה נוהל הליך נוסף, שעניינו תביעה כספית שהגישה התובעת נגד הערייה לתשלום שכר טירחה בגין תשלומי היטל השבחה שבוצעו לעירייה עבור שני נכסים (תא"ק 19071-06-17).

בכתב ההגנה טענו הנתבעים, כי התובעת אינה זכאית לתמורה כלשהיא מאחר ובסעיף 11ג' להסכם 2009 נקבע, כי בהעדר דרישה מפורשת בכתב הן של המנהל והן של גזבר הערייה, התובעת לא תהיה זכאית לתמורה עבור עבודתה ו"לא הועברה לתובעת כל דרישה לבצוע העבודה כלשהי של המנהל והגזבר, ולא בכדי, שכן כאמור לעיל, לא היה כל צורך בהעברת העבודות לתובעת, והיטלי הפיתוח, לפחות בחלקם הארי, היו משולמים לעירייה ממילא ובדרך העבודה הרגילה, ובנוסף, לו היתה יוצאת דרישה שכזו בודאי שהייתה בה הפחתה משמעותית בגובה שכ"ט המבוקש לאור היות קמפוס מכון ויצמן חריג לכשעצמו.

...

לאחר עיון בעמדות הצדדים, לא שוכנעתי כי מדובר במסמכים רלבנטיים להכרעה במחלוקת במקרה דנן ובנסיבות העניין, די בפסק הדין שניתן באותו הליך (וצורף נספח 18 לכתב התביעה) על מנת לענות על דרישת התובעת.

לאחר עיון בעמדות הצדדים, לא שוכנעתי כי מדובר במסמכים רלבנטיים להכרעה במחלוקת במקרה דנן.

סוף דבר הצדדים ישלימו בתוך 30 יום מהיום, את האמור בגוף ההחלטה.

ביום 04/08/22 פנה ב"כ המערערים למשרדי הוועדה ובקש לשלם תחת מחאה את היטל ההשבחה, זאת, לצורך השלמת עסקת המכר הנ"ל, תוך הדגשה כי התשלום נעשה תחת המחאה ושמירת זכויות.

סיכומי טענות הוועדה הוועדה שבה על טענתה כי בעת הגשת הבקשה להארכת מועד לא נימצאו בה טעמים מיוחדים למתן אורכה וכי טיעוני המערערים שם, היתמקדו בעיקר בהיעדר קבלת השומות, כאשר לא עלתה כל טענה ביחס לשומות עצמן ולחיוב עצמו או לגובה היטל ההשבחה אלא כל שנעשה שם היה הפנייה לנספח התומך בטיעון, מבלי לנמקו, להביאו, לצטטו ומבלי להניח בפני הקורא את הטענות הנטענות ובכך יש חוסר תום לב בניהול הליך לא תקין בשל ההמנעות מהעלאת הטענות ישירות בהודעת הערר.

...

סיכומו של דבר לא מצאתי שנפלה בהחלטת יו"ר הועדה טעות המצדיקה התערבותי.

הערעור נדחה.

המערערים ישלמו לועדה, המשיבה 2 הוצאות הערעור בסך כולל של 20,000 ₪.