מימון סלילת כביש 4313:
המשיבה טוענת כי גם אם לא מתקיימת חפיפה כרונולוגית בין ארוע הסלילה לבין קבלת בעלות על הרחוב הנסלל (לפי טענת המשיבה בשנת 2006 ולפי מיסמך העברת הבעלות בשנת 2010), הרי שמאחר שהכביש עבר, בחלוף השנים, לידי המועצה, יש לראותו ככביש שנסלל עבור המועצה, ומכאן שייך לה.
גישה זו מיתעלמת לחלוטין ממהותו של היטל.
בנסיבות המיוחדות במקרה כאן, כאשר העותרת עצמה בצעה את הסלילה ונשאה בעלויותיה, כאשר המשיבה מטעמה לא מימנה במישרין או בעקיפין את הסלילה, ואין זיקה ממונית כלל בין קופתה לבין הכביש, כאשר הזיקה אותה מבקשת המשיבה להחיל היא זיקה מלאכותית, יציר מיסמך העברת בעלות, כאשר מחנה צריפין לא נכלל כלל בתחשבי חוק העזר של המשיבה וכמוהו ההיטל שמבקשת המשיבה לגבות, אני סבורה כי יהיה זה בלתי סביר להתיר חיוב העותרת בהיטל סלילה בסכום האמור, באופן שיעשיר את קופת המשיבה שלא כדין.
(הדגשה שלי, נ.א.)
בהעדר תכנית מפורטת, ודאי שלא מדובר בשלב תיכנוני אליו הרשות מחויבת ליצור ולקיים, וכל דרישה להיטל בגין רחובות אלה בטלה בשלב זה.
התבטאויות ופעולות אלה של המשיבה מגבירים את החשד כי לא מדובר בגביית אמת אלא במס שנועד להעשיר את הקופה הציבורית, נעדר ביסוס "היטלי", תוך פסיחה גסה על התנאים המקימים את הזכות לגבות היטל סלילה.
...
על אף שדי באמור לעיל כדי לקבל את העתירה, מצאתי לנכון להוסיף אף זאת:
עיון בכלל כתבי הטענות, המסמכים, חוות הדעת והפרוטוקולים הביאוני לכלל מסקנה כי המשיבה נהגה בחוסר תום לב, ובחוסר הגינות.
על אף שברורה לי כוונת המשיבה למלא את הקופה הציבורית בהיטלי פיתוח מהעותרת לטובת הכלל, וניתן לנחש אודות תחושת האפליה והקיפוח על כך שלא נגבו מהעותרת היטלים מעולם, ואף שאין בי ספק בדבר התועלת הציבורית והרווחה שיכולה היתה לצמוח לתושבי באר יעקב נוכח גבייה כאמור – אני סבורה שהדרך בה נקטה המשיבה פסולה מן היסוד.
סוף דבר:
העתירה מתקבלת.
