הסנגור מציין, כי בתאריך 5.11.15 הוא הופיע בבית משפט קמא ב-ת"פ 35640-03-14 שבו הוטל על הנאשם עונש מאסר מותנה בשיעור של מחצית ההקף מזה שהוטל בעיניינו של המשיב, למרות שאותו נאשם, אשר הורשע בתקיפה הגורמת חבלה של ממש לבת הזוג, היה בעל עבר פלילי, וזאת בנגוד למשיב.
בטיעונו לעונש בפני בית משפט קמא ביקש ב"כ המדינה (עמ' 9 לפרוט'), כי בית המשפט יקבע את המיתחם ההולם בגין העבירות בהן הורשע המשיב בין 6 חודשי מאסר בפועל לבין 18 חודשי מאסר בפועל, והוסיף כי הוא מבקש להטיל על המשיב עונש הנמצא בתחתית מיתחם העונש שהוצג, וזאת נוכח העידר עבר קודם של המשיב, אך ציין כי נוכח החומרה העולה מתסקיר שירות המבחן בנוגע לסכוי הישנות המקרים בעתיד מבקש הוא להטיל את העונש מאחורי סורג ובריח ולא בעבודות שירות.
...
לא זו בלבד אלא ששירות המבחן סבר, שקיימים גורמי סיכון להישנות התנהגות פוגענית בעתיד:
"אנו מעריכים כי במצבי תסכול וחוסר אונים, יתקשה לשלוט בדחפיו התוקפניים ועלול להגיב באלימות, כפי שמתואר בכתב האישום".
נוכח כל האמור בתסקיר, ונוכח התרשמותו זוֹ של שירות המבחן, קשה להסכים להערכתו של בית משפט קמא, לפיה מדובר באפיזודה שלא תחזור על עצמה (אם כי אנו כמובן רוצים לקוות שאירועים אלה אכן לא יישנו).
גם לכך התייחס בית המשפט בעניין כיאל, בפיסקה 13:
"... העובדה שמדובר בעורך דין, וכי יימנע ממנו מלהמשיך בעבודתו, אינה יכולה לשמש נימוק לקולא, במיוחד לאור קביעתו של בית משפט השלום במסגרת ההחלטה בה דחה את ההרשעה, כי עובדת היותו עורך דין צריכה לשמש לחובתו, שהרי השכלתו המשפטית מחייבת שיישא באחריות מלאה למעשים שביצע. הטלת עונש של מאסר על תנאי, אינה, אפוא, בגדר עונש הולם למעשים אלה, שנעשו על ידו."
עולה מכל האמור לעיל, שלא ניתן להסתפק בעונש המאסר המוּתנה והתחייבות כפי שקבע בית משפט קמא בגזר דינו.
התוצאה מכל האמור לעיל היא כדלקמן:
אנו מקבלים את ערעור המדינה ומטילים על המשיב עונש של שבעה חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי שבעת הימים בהם היה המשיב במעצר.