המשיב, צעיר כבן 21, ביצע העבירות בתקופה מקרית על רקע העדר מסגרת ותמיכה, הישתתף בהליך טפולי ושיקומי כשנה, ממנו נתרם, קיבל אחריות מלאה לבצוע העבירות, הביע חרטה והפסיק לצרוך סמים.
בבסיס המלצת שירות המבחן בתסקיריו עמדו הנתונים הבאים, עליהם עמד גם ב"כ הנאשם בטיעוניו לעונש:
רקע משפחתי ונסיבות אישיות – הנאשם כיום כבן 27 וחצי, רווק, מתגורר בבני ברק (קודם לכן התגורר בבית הוריו באשדוד).
סוף דבר
מכל המקובץ לעיל, מצאתי כי האיזון בין האנטרס הצבורי בהרתעה היחיד והרבים, כמו גם הוקעת עבירות סמים – לבין אינטרס הנאשם, נוכח נסיבותיו הייחודיות, החשש שהרשעה תיפגע בתעסוקה ובעתידו המקצועי, בהיתחשב בעברו הנקי, בקיום אורח חיים תקין ויצרני, כמו גם שרותו הצבאי כלוחם, ההודאה בשלב מוקדם מאוד של ההליך, הבעת החרטה והחיסכון בזמן השפוטי – מובילים למסקנה כי יש להורות על ביטול ההרשעה.
...
סוג העבירה, נסיבות ביצועה ושיקולי ענישה אחרים, לרבות הפסיקה הנוהגת
מקובלת עלי טענת ב"כ המאשימה, כי במעשיו פגע הנאשם בערכים מוגנים של שמירה על שלום הציבור ובריאותו וכי נגע הסמים הוא אחד ממחוללי הפשיעה.
"
כך, הסתייעות ב"מקבילית הכוחות" ב-ענין קיזר הובילה למסקנה כי גם באותם מקרים בהם לא הוכח נזק קונקרטי, אולם מדובר במי שנעדר עבר פלילי, נכון וראוי להורות על ביטול ההרשעה, כשהעבירה, בנסיבותיה, לא הובילה לפגיעה חמורה בערכים המוגנים, וכלשונו של כב' הש' ברסלר-גונן -
"ההליך אינו נקמני, וכאמור יש לעודד אפשרויות חרטה במהלך מעשה עברייני. האופן שבו פעל המערער במהלך חייו והתנדבותו ושירותו בקהילה, בהחלט צריכים לעמוד לזכותו בעת שהוא נותן את הדין על עבירה שביצע. המקרה שלפנינו מדגים לטעמי את האיזון הנכון במקבילית הכוחות שבה יינתן משקל רב יותר לכך שמדובר באירוע חד פעמי שאינו מאפיין את אורח חייו של המערער, לחרטה המוכחת במהלך האירוע. כך יש לתת משקל לדימוי העצמי של המערער בעייני עצמו ובעייני קהילתו,... הכל מבלי להקל ראש מחומרת העבירה עצמה.
גם ב-ענין אבו מדיעם קבע כב' הש' דנינו דברים דומים ולפיהם –
"עת משתכנע בית המשפט כי סוג העבירה אינו מחייב את הרשעת הנאשם, יש בכוחו לבחון את הפגיעה בשיקומו של הנאשם בפריזמה מרוככת יותר, במובן זה שגם אם לא מוכח נזק קונקרטי או אף מידת וודאות קרובה לקיומו של נזק קונקרטי, אלא אך 'השפעה שלילית להרשעתו של המערער על עתידו המקצועי ועל סיכוייו להיקלט בעבודה, לפחות במגזר הציבורי'..., הרי העולה מהמקובץ יניב מסקנה כי בנסיבות מקרה נתון, על מאפייניו, יהא בכוחו של בית המשפט לשקול את ביטול ההרשעה".
וכי די בקיומה של "הסתברות קרובה למדי" שנאשם "ייתקל בקושי ממשי" להתקבל לעבודה או לקבל רישיון "על רקע הרשעתו. למצער, ניתן לומר כי להרשעתו תהא 'השפעה שלילית' על עתידו המקצועי ועל סיכוייו להיקלט בעבודה, לפחות במגזר הציבורי" כדי להוביל למסקנה שניתן לסיים את התיק בביטול הרשעה.
סוף דבר
מכל המקובץ לעיל, מצאתי כי האיזון בין האינטרס הציבורי בהרתעה היחיד והרבים, כמו גם הוקעת עבירות סמים – לבין אינטרס הנאשם, נוכח נסיבותיו הייחודיות, החשש שהרשעה תפגע בתעסוקה ובעתידו המקצועי, בהתחשב בעברו הנקי, בקיום אורח חיים תקין ויצרני, כמו גם שירותו הצבאי כלוחם, ההודאה בשלב מוקדם מאוד של ההליך, הבעת החרטה והחסכון בזמן השיפוטי – מובילים למסקנה כי יש להורות על ביטול ההרשעה.
