היעדר אמצעי בטיחות באתר בנייה

בהעדר אמצעי בטיחות, הסבר והדרכה מתאימים, הוא לא העלה בדעתו, כי הסירה יוצרת סיכון וכי הבילוי יסתיים בפגיעה טראומתית וקשה ממדחף הסירה; · בנסיבות העניין חל הכלל בדבר הדבר מדבר בעד עצמו ועובר לנתבעת הנטל להוכיח כי התאונה לא אירעה עקב רשלנותה.

בתצהירו הסביר התובע כי הוא נידרש לעבוד באתרי בניה וכי הוא נידרש להליכה ועמידה במשך כל שעות היום, במהלכן עליו לנעול נעלי עבודה, הגורמות לנפיחות וכאב כרוני בכף רגלו.

...

סוף דבר אשר על כן, הנני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע את הסך של 114,900 ₪ בצרוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 23.6%, כשסכומים אלו נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד פסה"ד ועד לתשלום המלא בפועל.

כן הנני מחייב את הנתבעות לשלם לתובע אגרת ביהמ"ש, שכ"ט המומחה ושכ"ט העד כשההוצאות נושאות הפרשי הצמדה וריבית ממודע כל הוצאה.

כמו כן, הנני מחייב את הנתבעות לשלם לצד השלישי הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 15,000 בצירוף שכ"ט המומחים בהם נשאה ושכר עדותו של המומחה.

" התובע עצמו לא פרט אלו פעולות סבירות היה על המועצה לנקוט ואילו אמצעי פקוח ואכיפה להפעיל, כדי למנוע את הסיכון שנשקף לו. לטעמי, בנסיבות המקרה שלפני, בהן לא חלה על המועצה חובה חוקית לבצע פעולות פקוח לצורך שמירה על בטיחות העבודה באתרי בניה בתחומה, בהיתחשב בכך שהמועצה אינה "מזמין העבודה" או "מבצע הבנייה", כאשר מונה קבלן על ידי וועד ההורים של בית הספר ולא על ידי המועצה, אשר לקח על עצמו את האחריות לנזקים, לא יהיה זה נכון מבחינת מדיניות ציבורית לחייב את המועצה לפקח על בטיחות העבודות באופן קבוע.

ראה למשל ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תיכנון ובצוע נ' יאסין (31/8/2011) פסקה 26: "ההצדקה המרכזית לכלל האמור הנה כי ברגיל המעביד הוא בעל האמצעים למנוע, או למזער, את הסיכון הכרוך בעבודה, תוך שמירה על תנאי עבודה בטיחותיים ומתן הדרכה הולמת לעובד. לעומתו, העובד פועל במסגרת הגבולות שהתווה לו מעבידו, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת. נוכח זאת, ראוי להטיל אחריות בגין רשלנות תורמת על עובד, רק אם הוא נטל סיכון בלתי מחושב וממשי, כתוצאה מהחלטתו החופשית, ואותו סיכון הוא זה אשר גרם לנזק (שם, בעמ' 528). ודוק, עלינו לבחון כל מקרה ונסיבותיו. מקום שנימצא שהעובד סטה באופן ממשי מרמת הזהירות הנדרשת, כך שחטא ברשלנות של ממש, כי אז תוטל עליו אחריות בגין רשלנות תורמת." וראה גם ע"א 6332/15 צלאח נ' עדוי (23/11/2017), שם החליט בית המשפט להשית אשם תורם בשיעור 20% על עובד בעל ניסיון בתחום הבניה, שידע את מלאכתו והיה ער לסיכונים ולצורך בנקיטת אמצעי זהירות: "פסיקת בתי המשפט מבחינה בין מקרים שבהם נוטל פועל סיכון בלתי מחושב וממשי, באופן חופשי, ואותו סיכון הוא שגורם לנזק, לבין מקרים אחרים שבהם לא נקט מעביד אמצעי זהירות. במקרים הראשונים מוטל על העובד אשם תורם, ואילו במקרים האחרונים האשם כולו מיוחס למזיק או למזיקים, גם לנוכח הפער בין העובד למעבידו, ויכולתו הרבה יותר של המעביד למנוע את הנזק... בהתאם לכך, הדגש בפסיקה הושם על מידת נסיונו של העובד ועל מידת היעדרם של אמצעי הזהירות לשם מניעת התאונה מצד אחד, ועל פעולותיהם הקונקרטיות של המזיק והניזוק מצד שני...

...

נוכח כל האמור לעיל, אינני מקבל את טענתו של התובע שלא עבד בכלל מאז התאונה, בגלל התאונה.

התוצאה היא כי התביעה נבלעת בתשלומי המל"ל. סוף דבר התביעה נגד הנתבע 1, הוא המעסיק של התובע, נדחית מחמת היותה נבלעת בתשלומי המל"ל. התביעה נגד הנתבעות 2 ו- 3 נבלעות גם מחמת היעדר אחריות.

אני מחייב את התובע לשלם לנתבעות 2 ו- 3 יחדיו, הוצאות משפט בסך 7,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪.

בענין צלאח החליט בסופו של דבר בית המשפט להטיל על העובד (שכזכור נפל באתר בניה ממדריגות נעדרי מעקה) אשם תורם בשיעור של 20%, ונימוקיו כדלקמן: "יישום הילכות אלה לענייננו מוביל למסקנה שיש לייחס למערער אשם תורם. עדי התביעה, שיעבדו יחד עם המערער על הבניין, לא העלו טענה כלשהיא בדבר מחאה מצד המערער או מצידו של גורם אחר נגד העידר אמצעי בטיחות. אף לא נטען כי הקבלן דחק בעובדיו לעבוד ללא אמצעי בטיחות, או איים לפטרם או להטיל עליהם סנקציה אחרת. מן החומר עולה כי המערער, שהיה בעל נסיון בתחום הבנייה, בחר להמשיך ולעבוד מרצונו החופשי בבניין, חרף היעדרם של אמצעי זהירות כלשהם. בנסיבות אלה, יש לקבוע כי הנזק נגרם גם באשמתו של המערער.

...

יחד עם זאת לא שוכנעתי לקבל טענה זאת של הנתבעת, שכן לא הוכח לי, אף לא באמצעות תעודת עובד ציבור מטעם המל"ל, כי לתקופה שמיום 12.5.14 ועד יום 30.4.15 לא שולמו קצבאות נכות עקב הגשת התביעה באיחור.

היות שמצאנו כי סכום נזקי התובע, לאחר ניכוי 15% אשם תורם, הינו סך של 4,161,770 ₪, הרי לאחר ניכוי קצבאות המל"ל שקיבל ויקבל התובע עד לתוחלת חייו (72 שנים) בסכום של 3,477,173 (כמפורט לעיל), יתרת סכום הפיצוי לה זכאי התובע הינה סך של 684,600 ₪ במעוגל (להלן: "סכום הפיצוי").

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני קובע כדלקמן: סכום הפיצוי ישולם לתובע, באמצעות בא כוחו, על ידי הנתבעת, בצירוף הוצאות משפט (החזר אגרה ושכר טרחת המומחה קוריצקי מטעמו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום הוצאתן ועד ליום התשלום המלא בפועל, בכפוף להצגת קבלה/חשבונית) ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 160,000 ₪.

המל"ל טוען כי מנהל העבודה היחיד באתר היה מטעם הקבלן הראשי, הוא היה הגורם בעל ההכשרה בנושא הבטיחות והתרשל בבצוע תפקידו, שכן לפי העדויות הוא ראה את עבודת התובע ואת העדר המעקה ואמצעי הבטיחות אך לא עשה בנוגע לכך דבר.

לכן, הקבלן הראשי כאן הנו "מבצע בניה" וכל החובות שבפקודת הבטיחות ותקנות הבטיחות חלות עליו, לרבות החובה למנות מנהל עבודה אשר אחראי על קיום הוראות הבטיחות באתר הבניה, וכאשר לפי תקנה 2 לתקנות הבטיחות, מבצע הבניה אחראי לכך שכל עבודת הבניה תתבצע בהנהלה ישירה של מנהל העבודה שמינה.

...

במחלוקת זו – סבורני כי יש להעמיד את השכר לצורך חישוב ההפסדים על 7,000 ₪ לעבר, שזהו הסכום אשר משקף את שכרו של התובע לפני התאונה (6,600 ₪) בתוספת מתונה.

המדובר בתובע שהיה בן 23 במועד התאונה והיום הוא בן 33, ולא שוכנעתי כי יש לבצע את החישוב על בסיס השכר הממוצע במשק.

סיכום – נוכח האמור מעלה במקובץ, אני מורה כדלקמן: התביעה מתקבלת.

באותו ענין, אף שלא היו יחסי עבודה פורמאליים בין הנתבעת – החברה שבנתה את המבנה באתר לבין העובד שניפגע, וששכרו כנראה שולם על ידי שלוחים של קבלן המשנה, מצא בית המשפט את מחזיקת אתר הבניה חייבת, בין היתר - בשל סוג וטיב המחדל, שהוא העדר סגירה בטיחותית של הפתח לכיוון פיר המעלית או אי-הצבת אזהרה מתאימה.

תמצית טענת התובע בכתב התביעה היא, שנפל מגובה במהלך עבודתו בשל העדר משטר ואמצעי בטיחות מספקים באתר, לרבות - מעקים.

...

התביעה נגד הנתבע 2 - נדחית בזאת.

התובע ישלם לנתבע 2 החזר שכר טרחת עו"ד בשיעור 30,000 ₪.

ההודעה נגד הצד השלישי - נדחית בזאת.