היסוד העובדתי והיסוד הנפשי בעבירות של ניסיון שוד בסעיף 403 לחוק העונשין

לגבי החבלות טען המערער 1 כי לא הוכח התגבשותו של היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה ולא הוכח כי התוקפים גרמו למתלוננת כוויה באמצעות סיגריה.

שוד על יסוד עדותה המהימנה של המתלוננת נקבע כי הוכחה גניבת שטרות כסף מסוג יורו שהוחזקו בכיס של מעיל עור שהיה תלוי בארון בחדר השינה בנסיבות היוצרות עבירת שוד, חרף העובדה שלא הוכח סכום הכסף שגנבו המערערים.

יאמר מיד כי במישור הפראקטי, קרי בגזירת הדין, לשוני זה אין רלבאנטיות שכן לפי סעיף 403 לחוק העונשין, העונש המקסימלי בגין ניסיון שוד זהה לעונש המקסימלי בגין ביצוע מושלם של עבירת שוד בנסיבות מחמירות – 20 שנות מאסר.

...

הערעורים שלפנינו אינם נמנים על אותם מקרים חריגים ולפיכך דינם להידחות.

בשל כל האמור, דעתי היא כי דין הערעורים על גזר הדין להידחות.

לאור כל האמור לעיל, אמליץ לחבריי לדחות את הערעורים על כל ראשיהם, בכפוף לזיכויים של המערערים מחמת הספק מעבירת שוד בנסיבות מחמירות והרשעתם תחתיה בעבירת ניסיון לשוד בנסיבות מחמירות בכל הנוגע לשטרות הכסף מסוג יורו ולעניין זה בלבד.

לפניי טענה מקדמית ולפיה המאשימה נקטה ב"אכיפה בררנית" משהעמידה את הנאשם לדין בעבירה של ניסיון שוד לפי סעיף 403 רישא לחוק העונשין, תחת העבירה של תקיפה לשם גניבה, לפי סעיף 381 לחוק העונשין.

נטען, כי שיקולים אלה נילקחו בחשבון גם בקבלת ההחלטה בתיק זה. בפרט, טוענת המאשימה כי נסיבות המקרה וטיב הראיות שבתיק מלמדות על קיומה של "כוונה אמיתית" לבצע שוד, ולא גניבה בלבד וכן כי קיימות המלמדות על כך, שמעשה השוד לא צלח במקרה זה רק בשל העובדה שנפגעת העבירה נאבקה עם המבקש.

שלא כעבירה המושלמת של שוד, שאז היה הנאשם עומד לדין בבית המשפט המחוזי; ההבדל בין יסודות העבירה מתמצה ביסוד הנפשי, קרי בטיב הכוונה המיוחדת שעל התביעה להוכיח – האם כוונה לגנוב או כוונה לשדוד.

...

נוכח כל האמור לעיל, נראה כי דבריו הברורים של בית המשפט העליון בעניין קשקוש הנ"ל, כי אין מקום לאפשר במסגרת ההליך הפלילי את "היפוך התפקידים" שבין המאשימה לנאשם, בהיעדר בסיס מספק לכך, מתאימים מאד לענייננו: "דוקטרינת הביקורת המינהלית בפלילים מבקשת להכניס את המשפט המינהלי בדלת הראשית אל תוך המשפט הפלילי. אולם הכנסת ההליך המינהלי במסגרת טענה לאי סבירות העמדה לדין או לאכיפה בררנית מביאה להיפוך תפקידים, כאשר הנאשם הופך כבר בתחילת ההליך למאשים והתביעה הופכת לנאשמת...

הגנה מן הצדק היא אכן כלי דיוני שההליך הפלילי מעמיד לרשות בית המשפט לשם ביקורת מינהלית, אולם השימוש בכלי זה צריך לחזור למידותיו הראויות, וכפי שציינתי בעניין נוה "לא די לנאשם להגות את מילת הקסם 'אכיפה בררנית' על מנת לפתוח את פתח מערת המידע" ובית המשפט נדרש "לסנן" טענות אלה, שאם לא כן, אין לדבר סוף (שם, פסקה 28).

" סוף דבר, נוכח כל האמור לעיל, משלא עמד המבקש בנטל הראשוני המוטל עליו להראות, כי יש מקום להידרש במקרה זה לטענת אכיפה בררנית וכי אם יועמד לעיונו המידע המבוקש יוכל לבסס טענה שכזו, שצפויה להתקבל, דין הבקשה להידחות.

לשיטת קדמי, ההבדלים העקריים בין עבירת הנסיון הספציפית (להלן: העבירה הספציפית) ולבין עבירת הניסיון לשוד בהתאם לסעיפים 402 ו-25 מתייחסים ליסוד העובדתי וליסוד הנפשי.

הפעולה הדומינאנטית הראשונה שביצע הנאשם לצורך הגשמת מטרתו המוצהרת - גניבת הכספים בקופה - היתה איומים על המתלונן באמצעות אקדח הדמה, מעשים שאינם נכללים ביסוד העובדתי של העבירה הספציפית, ואין להם ביטוי עונשי נוסף על היסוד העובדתי הקיים בסעיף 403 הנ"ל. משבאה תקיפתו של המתלונן לאחר האיום באקדח הדמה, תפיסתו ושבירתו על ידי המתלונן, במטרה לאיין את היתנגדותו ולהוציא את הקופה מידיו, אין מדובר בתקיפה שהוותה "מעשה הכנה לשוד". התקיפה גילמה גם את האיומים, ושני המעשים האסורים ביחד ולחוד מקיימים את היסוד העובדתי בשל עבירת הניסיון לבצוע שוד, לפי סעיפים 402(א) ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין.

...

לסיכום, משהוכחו יסודותיה של העבירה המיוחסת לנאשם, אין מקום להרשיעו בעבירה אחרת, בהעדר נימוקים חריגים וכבדי משקל, שאינם מתקיימים בענייננו.

בנסיבות הענין, על יסוד עובדות כתב האישום, בצירוף עם חומר הראיות שהובא בפני בית המשפט וסיכומי הצדדים, אני קובעת כי המאשימה הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח את יסודות העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום מעבר לכל ספק סביר.

לפיכך, אני מרשיעה את הנאשם בנסיון לשוד לפי סעיף 402(א) בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין.

בתום הליך הוכחות, ביום 9.5.2021 הרשיע בית המשפט המחוזי בנצרת (תפ"ח 10445-02-18; סגנית הנשיא א' הלמן, והשופטים י' שיטרית וס' דבור) את המבקש בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), כנוסחו טרם כניסתו לתוקף של חוק העונשין (תיקון מס' 137), התשע"ט-2019 (להלן: תיקון 137).

לצד עבירת הרצח, הורשע המבקש גם בעבירת ניסיון שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 403 סיפא לחוק, וחבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 ו-335(א) לחוק.

המבקש ערער לבית משפט זה, וערעורו היתמקד בהרשעה בעבירת הרצח, ובקביעות המשפטיות שעמדו בבסיס הרשעה זו. במסגרת עירעורו היתייחס המבקש גם להליך הפלילי בעיניינו של זעאתרה שזוכה מעבירות רצח וניסיון שוד בנסיבות מחמירות, והורשע בסיוע לניסיון שוד בנסיבות מחמירות בלבד, ובבית משפט זה היתקבל חלקית ערעורה של המשיבה (ע"פ 2549/19 מדינת ישראל נ' זעאתרה (25.1.2022)), ונקבע כי יש להרשיע את זעאתרה כמבצע בצוותא של עבירת ניסיון השוד בנסיבות מחמירות.

נמצא כי המבקש היה מודע בפועל לאפשרות קרות עבירת ההמתה – כך, לדוגמה, המבקש והאחר הצטיידו מראש בסכינים ובגז מדמיע ונכנסו לדירה "בסכינים שלופים ובאיומים". עוד נמצא כי המבקש היה אדיש לאפשרות גרימת המוות, ומכאן שהיסוד הנפשי להרשעה לפי סעיף 300(א)(3) לחוק מיתקיים.

משהמבקש והאחר היו מבצעים בצוותא, ומשמעשי האחר קיימו את היסוד העובדתי בעבירת הרצח, נמצא כי בדין הורשע המבקש בעבירה זו. השופט אלרון הבהיר "משקבעתי כי ה[מבקש] היה מודע בפועל לאפשרות ביצוע עבירת ההמתה במהלך ניסיון השוד, וכי בהתאם הוא נושא באחריות ישירה לעבירת הרצח כמבצע בצוותא, מתייתר הצורך לידון בהרשעתו באחריות נגררת לפי סעיף 34א(א)(1) לחוק" (בפיסקה 31).

...

בית המשפט מצא כי נסיבות אלו אינן משפיעות על ההכרעה הראויה בעניינו של המבקש, ואינן מצדיקות עיכוב נוסף במתן פסק הדין.

עיינתי בפסק הדין ובעמדות הצדדים, ובאתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

מכל הטעמים המפורטים לעיל, הבקשה נדחית.

לשיטת ב"כ המאשימה, היסוד העובדתי של עבירת השוד לפי סעיף 402(א) לחוק, דורש התקיימותה של סמיכות זמנים וקשר סיבתי בין האלימות לבין ביצוע ניסיון הגניבה.

לחלופין, טען ב"כ הנאשם כי יש להרשיעו בעבירה של ניסיון שוד לפי סעיף 403 לחוק, אולם דומה כי הוא סבור שאימוץ פרשנותו את עובדות כתב האישום צריך להביא לאי החלתו של סעיף זה בעיניינו של הנאשם, שכן הוא ציין כי התקיפה הנדרשת לפי סעיף 403 לחוק היא תקיפה שיש עימה "אלימות ממשית", וכי זו תיעשה מתוך כוונה לבצע שוד.

סעיף 20 לחוק קובע מתי תחול העבירה הנגזרת של ניסיון: "אדם מנסה לעבור עבירה אם, במטרה לבצעה, עשה מעשה שאין בו הכנה בלבד והעבירה לא הושלמה". כפי שמסביר המלומד י' קדמי, שוד הוא גניבה אשר "מתבצעת אגב שימוש באלימות, לרבות איום של שימוש באלימות" (ר' י' קדמי על הדין בפלילים - חוק העונשין חלק שני עמ' 906 (2012) (להלן: "קדמי")).

אולם, אין נפקות לסיבת כניסתו של הנאשם למסעדה, וגם אם נניח שמעשה העבירה לא היה מתוכנן מלכתחילה, לצורך הוכחת היסוד הנפשי של עבירת השוד, די בכך שכאשר ראה הנאשם את הכסף מבצבץ מכיס חולצתו של המתלונן, גמלה בלבו ההחלטה לגנוב אותו, ושליחת ידו הישר לעבר הכיס מלמדת על כוונתו לגנוב את הכסף.

...

אשר לעבירה של תקיפה כדי לגנוב לפי סעיף 381(א)(2) לחוק- טענה ב"כ המאשימה כי זו דורשת שתעשה תקיפה לפני פעולת הגניבה ואף אם בסופו של דבר לא נגנב דבר, שכן די בתקיפה שתכליתה לאפשר גניבה.

אין בידי לקבל טענה זו. תיאור המעשה בכתב האישום הוא של הכנסת היד לכיס על מנת לשדוד, ודומה כי אלמלא התנגד המתלונן, הנאשם היה מצליח לשלוף את הכסף מכיסו מבלי לגעת כלל בגופו.

לסיכום, מקובלת עליי עמדת ב"כ המאשימה לפיה על מנת להרשיע בעבירה של תקיפה כדי לגנוב או בעבירה הספציפית של ניסיון שוד, נדרש שקודם לניסיון לגנוב תבוא תקיפה.

אשר על כן, אני מרשיעה את הנאשם בעבירה של ניסיון לשוד לפי סעיף 402(א) לחוק בצירוף סעיף 25 לחוק.