בהקשר זה קבע בית המשפט העליון ב-רע"פ 3677/13 אלהרוש נ' מדינת ישראל, בפיסקה 30 (9.12.2014):
"אמת-מידה שעשויה לסייע בקביעת רוחב המיתחם היא הקשר שבין סוג העבירה לבין מידת ההתחשבות שבית המשפט נוהג להקנות לנסיבותיו האישיות של הנאשם. ישנן עבירות שבהן נטייתם של בתי המשפט להיתחשב בנסיבותיו האישיות של הנאשם קטנה יותר, כגון עבירות סמים, בהן מידת הפגיעה בערך המוגן היא רבה וכך גם מידת האשם שדבק בעבריין".
בהקשר זה נקבע בספרות המשפטית כי "הגדרה צרה מדי של המיתחם עלולה לפגוע בעיקרון האינדיבידואליזציה בענישה, המחייב היתייחסות פרטנית לכל נאשם ונאשם. נמצא איפוא שרוחב המיתחם צריך להיות צר באופן שיאפשר מתן ביטוי הולם וממשי לחומרת העבירה ולאשמו של הנאשם, ובו בזמן הוא צריך לאפשר היתחשבות בנסיבות שאינן קשורות לבצוע העבירה והתאמת העונש למידותיו האישיות ולנסיבותיו הפרטניות של הנאשם" (יניב ואקי, יורם רבין, "הבניית שיקול הדעת השפוטי", הפרקליט, נב (תשע"ג) 429-430).
ענישה נוהגת בעבירות "הריגה" בחוק הקודם ביחס לרף תחתון
עבירת הרצח בסעיף 300(א) החדש עשויה להיתפס כחמורה יותר מעבירת ה"הריגה" בסעיף 298 לחוק הקודם, ולהצדיק קביעת רף תחתון של 20 שנות מאסר כמידת העונש המירבי של סעיף 298.
אולם התיקון לחוק נועד, בין היתר, לשנות את היקפה הרחב (יתר על המידה) של עבירת ההריגה, ולסווג את המעשים לפי דרגות חומרתם.
בית המשפט ציין בשולי גזר הדין כי "נסיבותיו המיוחדות של המקרה ומצבו הנפשי של הנאשם שהביאו למעשה הנורא, מצדיקים מציאת איזון בדרך של ענישה מופחתת".
קביעת הרף התחתון
בכל רצח, מעצם טיבו, קיימת מידת אכזריות אולם במקרה זה הנאשם לא הורשע ברצח בנסיבות מחמירות ובפרט לא "באכזריות מיוחדת, או תוך היתעללות גופנית או נפשית בקורבן" (כהגדרתם בסעיף 301א(7) לחוק).
על יסוד כל האמור ולאחר ששקלנו בדבר, באנו לכלל דיעה כי למעשה העבירה שביצע הנאשם, רצח בכוונה, בנסיבות ביצוע הרצח, בייאושו של הנאשם, רצונו לשים קץ לחייו ובקורטוב הרחמים שליווה את מעשה הרצח בכך שהסתלקותו מהעולם תותיר את המנוחה ללא סיוע ולמעשה ללא אפשרות לחיות, הננו קובעים כי גבולו התחתון של מיתחם הענישה הראוי למעשה העבירה שביצע הנאשם הוא 18 שנות מאסר בפועל.
על יסוד מכלול השיקולים, אנו סבורים כי יש לקבוע את גבולו העליון של מיתחם הענישה על 24 שנות מאסר בפועל כך שמיתחם העונש ההולם נע בין 24 –18 שנות מאסר בפועל.
...
בהכרעת הדין דחינו את טענת הנאשם כי מותה של המנוחה נגרם בנסיבות טבעיות כתוצאה מתחלואיה ומצאנו לאמץ את חוות הדעת של הרופאים המשפטיים, ד"ר קוגל וד"ר קריספין, אשר התיישבו עם ממצאי זירת האירוע ועם מעשי הנאשם אף כמתואר על ידו.
על יסוד כל האמור לעיל, תוך התחשבות בשיקולי הרתעת הרבים, הגענו לכלל מסקנה כי יש לגזור את עונשו של הנאשם בשליש התחתון של מתחם הענישה בצד מאסר מותנה.
בנסיבות העניין מצאנו לחייב את הנאשם בפיצוי לבתם היחידה של המנוחה ושל הנאשם.
סוף דבר
בהתחשב במכלול השיקולים שפירטנו, אנו מטילים על הנאשם את העונשים הבאים:
20 שנות מאסר בפועל אשר ירוצו החל מיום מעצרו 13.6.2017;
24 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר, והתנאי הוא כי הנאשם לא יעבור עבירת פשע על פי סימן א' לפרק י' לחוק העונשין לרבות ניסיון;
פיצוי בסך 120,000 ₪ לבתם היחידה של המנוחה ושל הנאשם.
