הימנעות בעל דין מהצגת ראייה

אמנם, לא הוצגה "ראיית זהב" המעידה על איסוף הודעת ההתלייה על ידי הנתבע 1 בעצמו ו/או על הפקדת רישיונו קודם למועד קרות התאונה, אולם, די בראיות שהוצגו על ידי הנתבעת 2 כדי לקבוע כי היא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה וכי כעת עבר הנטל להפריך טענה זו לכתפי התובעת.

הלכה היא, כי המנעות בעל דין מהבאת עד או ראיה תעמוד לרעתו בעת שקילת מאזן ההסתברויות (ראו: דברי למשל ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות נ' פרץ רוזנברג, פ"ד מז(2) 505, 614-615, וכן דבריו של כב' השופט בדימוס י. קדמי בספרו "על הראיות", מהדורה משולבת ומעודכנת (2003) חלק שלישי, 1649: "יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית-המשפט הנה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד, לאי הצגת שאלות לעד או להמנעות מחקירה נגדית של מי שעדותו הוגשה בתעודה בכתב שנחתמה על-ידו.

...

אי העדת עדים אלה פועלת לחובת התובעת, ומובילה למסקנה היחידה המתבקשת כי הנתבע 1 קיבל בחודש נובמבר 2015 את הודעת ההתלייה וידע בעת קרות התאונה על שלילת רישיונו.

התנהגות כזו, בהיעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד, או הוצגו השאלות או קוימה החקירה הנגדית – היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב.

ודי בכך כדי להעביר את נטל הראיה לתובעת, אשר לא עמדה בו. מהטעמים המפורטים לעיל אני מורה על דחיית התביעה נגד הנתבעת 2.

התובע לא הציג ראייה שיש בה להצביע כי אילמלא התאונה היה מתחיל בהפעלת התחנה מוקדם יותר עובר למועד שבו בפועל החל להפעיל את הזכיינות (לעדותו, מרץ 2018).

כידוע, הלכה היא, כי אי-הבאת עד רלבאנטי, בהעדר הסבר אמין וסביר לכך, פועלת לחובתו של בעל הדין שנימנע מלהשמיעו, ומקימה חזקה עובדתית לחובתו, לפיה דין ההמנעות כדין הודאה בדבר, שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובתו [ע"א 8382/06 כורש בוטח נ' דוד כהן (פורסם; 26.8.12); ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו פ"ד מ"ה(4) 651 (1991); ע"א 7183/09 עיזבון המנוח בולוס חורי נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם; 4.4.2012); יעקב קדמי, על הראיות: הדין בראי הפסיקה חלק רביעי, בעמ' 1892-1891 (2009)].

...

בפסק דין חדש יותר, שניתן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, מצא בית המשפט להפחית משיעור הפיצוי של קטינה ולהעמידו על שיעור גלובלי של כ- 70% כאשר מדובר היה בנכות של 5%.

סוף דבר בעקבות כל האמור לעיל, אני פוסק כלהלן: התביעה הנדונה מתקבלת כך, שהנתבעת תשלם לתובע סך של 55,475 ₪.

עוד תשלם הנתבעת לתובע – החזר שכר טרחת עו"ד בסך של 8,438 ₪, וכן תישא בעלות החזר האגרה ששילם התובע בנדון.

עו"ד רוסינסקי טען, כאמור, כי ההסכם החתום שהציגו התובעים אינו מייצג את שהתרחש לאחר החתימה, וכי בוטל לבקשת אבי הנתבע 1 וכל העותקים אמורים היו להיות מושמדים, אך לבד מעדותו לא הוצגה כל ראייה התומכת בטענת ביטול ההסכם.

ביחס להמנעות בעל דין מהעדת עד רלוואנטי שעדותו יכולה היתה לאשש את גירסתו ושלא ניתן הסבר מניח את הדעת לאי העדתו נקבע זה מכבר בפסיקה כי היא מקימה חזקה שהעדות היתה פועלת לחובתו (ראו למשל ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה (4) 651, 658 (1991) ועד פסקי דין רבים מיספור).

ככל שישנם גורמים ידועים מראש העלולים להביא לכשלון העסקה על עורך הדין להציג את המצב לאשורו בפני הרוכשים, להבהיר להם את מכלול הסכויים והסיכונים הטמונים בהתקשרות בחוזה במצב זה וככל שיחליטו באופן מודע ומושכל לקחת על עצמם את הסיכון – להביא את הדברים לידי ביטוי בהסכם ולדאוג להגן על זכויותיהם ועל סכומי הכסף הנכבדים המושקעים בעיסקה כזו וכמובן גם לבצע את הפעולות הנדרשות ממנו לשם עגון הבטוחות במרשמים המתאימים.

...

אשר על כן, טענת אי הקטנת הזנק שהעלה עו"ד רוסינסקי נדחית.

סוף דבר מכל הנימוקים דלעיל אני מחייב עו"ד רוסינסקי לפצות את הנתבעים בגין הסכום ששילמו לנתבע 1 בסך 310,000 ₪, בגין הפיצוי המוסכם בסך 50,000 ₪ שמחדליו מנעו יכולת לגבותם, בגין הפסד דמי השכירות בסך 24,850 ₪ ובגין עגמת נפש בסך 40,000 ₪.

אשר על כן אני מחייב את עו"ד רוסינסקי לשלם לתובעים סכום כולל של 424,850 ₪ וכן את אגרת בית המשפט בסך 11,473 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה – 7.5.20, הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 42,500 ₪.

בהתאם לתקנה 116א(ב) לתקנות, תובע אשר אינו תושב ישראל או אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לבצוע אמנת האג, יחויב בהפקדת ערובה, אלא אם עמד באחד מהחריגים הקבועים בתקנה, דהיינו אם הראה ראשית ראייה להוכחת תביעתו, או הציג יכולת פרעון או הציג טעמים מיוחדים אשר יש בהם להצדיק פטור מהפקדת ערובה.

זאת ועוד, ובהתאם לפסיקת בית הדין הארצי, "אחד הטעמים לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הצד שכנגד, הן בערכאה הראשונה והן בערכאת העירעור, הוא המנעות בעל דין מלפרוע הוצאות שהוטלו עליו בעבר" (ראו:ע"ע (ארצי) 49453-10-20 שי שמעון בן גביר - Madappulli Arachchige Don Vijitha Sunimal, ניתן ביום 12.05.2021)).

...

דיון והכרעה לאחר שקראתי את טענות הצדדים ועיינתי בתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהן של הנתבעות 2 ו- 3, אם כי בסכום מופחת.

כך, התובע לא הציג כל ראייה חיצונית אובייקטיבית שתצביע על העסקתו על ידי הנתבעת.

אי הבאת העדים הרלוואנטיים במקרה דנן, ובדגש על אביו של התובע, לא רק מהוה מחדל בהוכחת תביעתו, אלא פועלת לחובתו של התובע שכן הלכה פסוקה היא כי המנעות בעל דין מהבאת ראיה רלוואנטית, חזקה היא כי לו הייתה מוצגת הייתה פועלת לרעתו, קל וחומר כאשר התובע מיוצג.

...

בתאריך 19/7/21 הגישה הנתבעת בקשה דחופה לביטול פסק הדין ולאחר שהתובע הגיב לבקשה זו וכן לאחר שקבעה כבוד הרשמת דיון בבקשה, הגיעו הצדדים להסכמה אודות ביטול פסק הדין שניתן בהעדר הגנה, הסכמה במסגרתה סוכם גם שהנתבעת תשלם לתובע הוצאות בסכום של 1,200 ₪.

הנתבעת הוסיפה וטענה, כי התובע ככל הנראה לן במגורים שהיא סיפקה לאחיו, וכעת מנסה לנצל זאת בכדי לתבוע זכויות שאינן מגיעות לו ולכן יש לדחות את תביעתו על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית.

" (עמוד 29 שורות 11-13 לפרוטוקול המתומלל) אשר לטענת התובע לפיה, הנתבעת הודתה במסגרת הדיון המוקדם כי היא העסיקה אותו, הרי שלא מצאנו ממש בדבר.

לנוכח כל המקובץ לעיל, הרינו קובעים כי התובע לא הוכיח כי התקיימו בינו לבין הנתבעת יחסי עבודה ולכן אין מקום שנדון בשאר הפלוגתאות.

סוף דבר הואיל והתובע לא הוכיח כי בינו לבין הנתבעת התקיימו יחסי עבודה הרינו מורים על דחיית תביעתו בשל חוסר סמכות עניינית.