אשר לחלקה השני של טענת הפסלות מחמת פסק הדין שניתן בעבר, ומשום הקביעות שהתקבלו בגדריו ו-"ההכרות" עם הצדדים אפנה ל- ע"פ 1478/97 מדינת ישראל נ' דוד חן, פ"ד נא(4) 673 (02.09.97), בשינויים המתחייבים, ודומה כי אם נאמרו הדברים שם בהתייחס להכרות קודמת במשפט פלילי, והשלכותיה על הליך פלילי נוסף, קל וחומר שהם תקפים ביחס להכרות במשפט אזרחי, שם נפסק:
"קיומה של הכרות קודמת אינה צריכה ליצור אצל השופט הממוצע והסביר כל נטייה לחומרה או לקולה, ואין בה כדי להצביע על אפשרות ממשית למשוא פנים בפני ערכאת העירעור. אכן, תחושה סובייקטיבית של מתדיין, שלפיה הופעותיו הקודמות בפני בית-המשפט יוצרות חשש ממשי של משוא פנים, איננה מהוה, כשלעצמה, עילה לפסילת השופט. הנחת יסוד היא, כי בית-המשפט מסוגל להחליט בעצמו אם הכרותו הקודמת של השופט את הנאשם, בשל הופעות קודמות של הנאשם בפניו, מונעת ממנו את היכולת לשפוט דין צדק".
יש לדחות את טענת ג'רייס וסלאם לפיה בית המשפט גיבש עמדה ביחס לגורל ההיתדיינות הנוכחית וכי דעתו נעולה בנוגע לסוגיות המתעוררות בתיק דנן, לנוכח קביעותיו בעבר.
...
כאשר הטענות כנגד שופט מקורן בדברים שאמר מחוץ לכותלי בית המשפט, יש בדבריו אלה כדי לפסול אותו אם הם כה קיצוניים עד כי מתבקשת מהם המסקנה שדעתו של השופט "נעולה" בכל הנוגע למשפט שלפניו ואין טעם להמשיך בו. כך סוכמה ההלכה בארצות-הברית: ,court but in regard to court proceedings-of-court statements, are not indication of improper bias unless coments or remarks made out-like in Mined-j. Shaman, s. Lubet, j. Algini, judicial conduct they are so extreme that they show that a judge has become close) about the pending case .
דומה גם שהדברים שנאמרו שם, בפסק הדין, מיד ובהמשך ובאותו עמוד (26 ש' 27) מהם מתעלמים ג'רייס וסלאם, ובהתייחס לסלאם, אשר לא הייתה צד לאותה התדיינות, מדברים בעד עצמם ושומטים את הקרקע מתחת לטענות ג'רייס וסלאם, גם בהקשר זה. וכך ציינתי בפסק הדין:
"לצד זאת אדגיש, כי אין בקביעתי, לפיה יש לדחות את עתירת התובע (ג'רייס, ס.ג') לביטול ההסכם, כדי לאיין את זכויותיה של סלאם בדירה, ככל שיש לה כאלו. קביעתי זו נסובה אך ורק על מערכת היחסים בין התובע לנתבע".
באשר לטענה בדבר מראית פני הצדק, מדובר גם כאן בתפיסתם ותחושתם הסובייקטיבית של המבקש וסלאם, וביחס לטענה זו אפנה גם ל-ע"פ 5/17 חסן אלגדאמין נ' מדינת ישראל (09.01.2017):
"מראית פני הצדק נדחתה בפסיקה כמבחן מוביל כאשר דנים בפסלות שופט, והיא אינה יכולה להוות תחליף לחשש אובייקטיבי ממשי למשוא פנים (עניין ידיד, פסקה 4 לפסק דינו של הנשיא ש' אגרנט). רק מקרים חריגים ביותר, בהם קיים מצג אובייקטיבי קשה היוצר חשש ממשי לנראות ההליך, עלולים להצדיק פסלות שופט מהטעם העיקרי של מראית פני הצדק".
כך גם אני דוחה את טענות המבקש וסלאם לפיהן מן הראוי שההתדיינות הנוכחית תתקיים לפני מותב אחר במצוות פסיקת בית המשפט העליון בבג"ץ 4057/00 ישקר בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, משום שהתוצאה שם אינה תומכת בטענות המבקש וממילא נסיבות המקרה שנדונו שם שונות מאלה שלפניי.
סופו של דבר, על יסוד כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.
