היכולת של בית המשפט לענייני משפחה לפסוק בענייני ירושה

עוד נטען כי בית המשפט אינו יכול להפעיל את הסמכות לפי תקנה 101(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, וזאת כיוון שהצדדים לתביעה אינם הצדדים לבקשה לפסיקת השכר שיש להגיש לבית המשפט לעינייני מישפחה; וממילא, בית המשפט לעינייני מישפחה כבר הכריע בעיניין פסיקת שכרו של התובע ועל כן מיתקיים בעיניין זה השתק עילה.

כפי שנפסק לא אחת בפסיקת בית המשפט העליון, "לצורך קביעת הסמכות של בית המשפט לעינייני מישפחה אין מקום להסתכל אך ורק על הסעדים המבוקשים באופן מפורש בכתב התביעה (מבחן הידוע בשם "מבחן הסעד"), אלא גם על הטענות המהותיות העולות מתוך הסיכסוך ומההליך כולו (מבחן הידוע בשם "מבחן העילה" או "מבחן מהות הסיכסוך") (רע"א 7277/15 תגר נ' טל בר, פסקה 9 להחלטת כב' השופט נ' סולברג והאסמכתאות המובאות שם (16.11.2015); ההדגשות במקור).

בדומה לתובענה בעינייני חוק הירושה, גם בעניינים של כשרות משפטית קובע סעיף 1(6)(ג) לחוק בתי משפט לעינייני מישפחה כי בגדר תובענה בעינייני מישפחה תבוא גם תביעה לפי חוק הכשרות המשפטית.

...

בעקבות דרישת התובע (ולאחר ששולמו לו הסכומים שלעיל) הגישו מנהלי העיזבון בקשה למתן הוראות לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, ובה ביקשו שבית המשפט יורה להם, בין היתר, אם להיעתר לדרישת התשלום של התובע או ליתן להם כל הוראה אחרת בעניין זה. המשיבים לבקשה היו התובע בהליך הנוכחי וכן האפוטרופוס הכללי.

מכלול הנסיבות האמורות, על מורכבותן, צריכות להיבחן, ואין מניעה שכולן יועלו לפני בית המשפט לענייני משפחה, בהליך שבו גם העיזבון (באמצעות מנהלי העיזבון) יכול להיות צד. במכלול הנימוקים שלעיל, סבורתני כי דין הבקשה להתקבל.

בשים לב למסקנה זו לא ראיתי לנכון לדון בטענות לעניין השתק עילה והשתק שיפוטי.

אשר על כן, אני מורה על מחיקת התביעה.

ביום 29.3.2016 הגישה פצ'חזדה תביעה לבית המשפט לעינייני מישפחה, בגדרה עתרה לסעד הצהרתי לפיו פצ'חזדה היא הידועה בציבור של המנוח, ועל כן היא "זכאית לכלל הזכויות ממבטחים, ביטוח לאומי, משרד הבטחון, להם זכאית זוגתו על פי הגדרתה במוסדות אלה של המנוח". בכתב התביעה הועלו גם טענות לעניין צו הירושה שניתן בעיניינו של המנוח, עת לטענת פצ'חזדה הוסכם כי נוכח ניהול משא ומתן בין קליין לבין פצ'חזדה תנתן ארכה להגשת היתנגדות לצוו הירושה, ואף גובשה טיוטת הסכם המשקפת הסכמות אליהן הגיעו הצדדים.

בהתאם לפסיקה, לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לידון בזכאותה של קליין לקיצבת שאירים; הזכאות לקיצבת שאירים נקבעת על פי הוראות תקנון קרן הפנסיה בלבד (בעניינינו – התקנון האחיד); הסכם בין עמית/ת הקרן לבין בן/בת זוג, גם אם ניתן לו תוקף של פסק דין בבית משפט לעינייני מישפחה, אינו יכול להקנות זכאות לקיצבת שאירים החורגת מהוראות תקנון הקרן.

אשר לסמכות בית הדין לעבודה לקבוע את הזכאות לקיצבת שאירים גם אם בהסכם בין עמית הקרן לבין בן/בת זוגו הוסכם על זכאות בן/בת הזוג למזונות או לקיצבת שאירים וההסכם אושר בפסק דין של בית משפט לעינייני מישפחה, נפסק בעיניין רובין כך: "על פי סעיף 24(א)(3) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969, לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לידון במערכת הזכויות והחובות שבין קרן הפנסיה לבין עמיתיה או התובעים זכויות מכוח חברותם של העמיתים. כפועל יוצא מכך, לבית המשפט לעינייני מישפחה אין סמכות לקבוע את זכויותיה של המערערת כלפי הקרן, ובכלל זה אינו מוסמך לקבוע אם היא בגדר 'בת זוג' וזכאית לקיצבת שאירים על פי תקנון הקרן. כפועל יוצא מכך, אין לפסק דינו תוקף מחייב כלפי הקרן. אכן, על פי תקנון הקרן, עליה להכיר בתקופה בה חויב הפנסיונר בתשלום מזונות של בת הזוג לפי פסק דין בערכאה מוסמכת כתקופת מגורים לצורך ההכרה באלמנה או בידועה בציבור כבת זוג של פנסיונר. חיובה של הקרן הנובע מפסק הדין נגזר מהוראות התקנון בלבד. לפיכך, מוסמכת הקרן לבדוק אם פסק הדין עונה על הוראות התקנון, ובכלל זה לבדוק אם התשלום שכונה "מזונות" הוא אכן במהותו תשלום "מזונות" כמשמעו בתקנון.

...

לאור האמור, אנו קובעים כי קליין ופצ'חזה זכאיות כל אחת למחצית קצבת שאירים בגין המנוח החל מחודש מרץ 2016.

אשר להתחשבנות בגין העבר: מקובלת עלינו קביעתו של בית הדין האזורי כי פצ'חזדה אינה נדרשת לנקוט הליכים כנגד קליין, וכי המדינה חבה בתשלום קצבת השאירים בגין העבר ממועד הגשת התביעה.

סוף דבר ערעור קליין וערעור המדינה בעניין הכרה בפצ'חזדה כידועה בציבור ובזכאותה לקצבת שאירים נדחים.

עם זאת הוריתי על העברת מיסמכי התביעה למנהלי העזבון על מנת שיוכלו להגיש את עמדתם בטרם מתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה בין הצדדים.

התובע עצמו אינו מיורשי העזבון וההסכם בינו לבין הנתבעת, עליו מבוססת עילת התביעה, הנו הסכם אזרחי הנוגע אמנם לעזבון אך חצוני לו. אמנם ברע"א 5267/14 לוין נ' שיוביץ (5.10.2014) (להלן "עניין לוין") נפסק כי אין מניעה שבהליך בבית המשפט לעינייני מישפחה שעניינו בעזבון יהיו צדדים שאינם יורשים.

כמו כן יובאו בחשבון שקולי יעילות מערכתית והצורך במומחיותו של בית המשפט לעינייני מישפחה לצורך הכרעה בסכסוך.

עוד יש להביא בחשבון כי בהליך נוסף שעניינו תביעה של התובע נגד יורשת אחרת נקבע על ידי כב' השופט אלכסנדר רון כי הסמכות לידון בהליך נתונה לבית משפט השלום ולא לבית המשפט לעינייני מישפחה (החלטה בת"א 15820-06-14 מיום 15.10.2015).

...

בטרם מתן החלטתי בעניין הודיעו הצדדים כי הם מבקשים לעכב את אישור הסכם הפשרה על מנת לפנות להליך גישור שיאגד מספר הליכים המתנהלים בענייני העיזבון.

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי אין אלא ליתן תוקף של פסק דין להסדר בין התובע לנתבעת שהוגש ביום 20.6.18.

בבית המשפט לעינייני מישפחה טענו המבקשים כי ההוראה בהסכם הממון לפיה האלמנה זכאית לקבל לאחר פטירת המנוח את מלוא דמי השכירות, מנוגדת להוראת סעיף 8(ב) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, הקובע כי "מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה". מנגד טענה המשיבה, כי לפי הפסיקה יש לפרש את סעיף 8 לחוק הירושה בצמצום, וכי מאחר שהמנוח לא הדיר יורש מירושתו, לא חלה על הסכם הממון המיגבלה של סעיף 8.

כן הוזכר פסק הדין בע"א 169/83 שי נ' שי, פ"ד לט(3), 776 (1985), (להלן: ענין שי), בו קבע בית משפט זה כי "לא מן הנמנע ש'הסכם ממון' שאושר כדין יכול לקבוע למי יהיה נכס פלוני במות אחד מבני הזוג" (שם בעמ' 782).

שאלת היחס בין הסכמי ממון (כמו גם הסכמים אחרים) לבין סע' 8 לחוק הירושה אכן עשויה לעורר שאלות לא פשוטות, שחלקן הגיעו לדיון בערכאות, לרבות בפסיקתו של בית משפט זה. ואולם עיון בפסק הדין קמא מעלה בבירור, כמפורט לעיל, כי למעשה המחלוקת בין שופטי המותב אינה מחלוקת משפטית-עקרונית בשאלת הקף תחולתו של סעיף 8 לחוק הירושה, והיחס בינו לבין חוק יחסי ממון, אלא אך מחלוקת באשר ליישום הדין במקרה הקונקרטי הנידון – האם יש לראות בהוראה הנדונה שבהסכם הממון שבין הצדדים כהוראה הקובעת את הקף העזבון (כהכרעת הרוב), שאז לדעת הכל היא כשרה, או שמא מדובר בהוראה הנוגעת לחלוקת העזבון (כדעת שופט המיעוט), שאז הוא סותרת את סעיף 8 לחוק הירושה.

...

בהתאם לכך גם נקבע במפורש בסעיף 148 לחוק הירושה כי "חוק זה אינו בא לפגוע ביחסי ממון בין איש לאשתו...". וכך מסביר זאת פרופ' שילה: "נדמה לי שאין מנוס מלהגיע למסקנה שבעניין זה הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג עדיפות וגוברות על הוראת סעיף 8 לחוק הירושה, וזאת מכמה סיבות: ראשית, מדובר בחוק מאוחר יותר, ואם אמנם ישנה סתירה בין החוקים, יש להעדיף את החוק המאוחר יותר. שנית, חוק יחסי ממון בין בני זוג דן בסוג מסוים ומוגדר מאוד מתוך כל סוגי הסכמי הירושה האפשריים, והסדר ספציפי עדיף על הוראה כללית בחוק אחר. שלישית, אין ספק שלכך התכוון המחוקק... סוג של הסכם כגון זה שבחוק יחסי ממון בין בני זוג נראה בעיניו כדבר טוב ומועיל. אולם המקום המתאים להסדיר בחוק הסכם כזה איננו בחוק הירושה, אלא בחוק ספציפי המיוחד לו, שנחקק שנים מספר לאחר מכן...

אינה מקובלת עלי הערת השופט שילה בפסק הדין קמא, לפיה "המצב המשפטי בנושא זה השתנה" בהחלטת השופט הנדל בבע"מ 7468/11.

המחלוקת בין שופטי המותב בבית המשפט קמא אינה אפוא מחלוקת משפטית-עקרונית כללית המצדיקה דיון "בגלגול שלישי". אוסיף עם זאת, להנחת דעת המבקשים, כי גם אילו דנו בבקשה לרשות ערעור כבערעור, מסקנתי הייתה שיש לדחות את הערעור.

לפניי בקשה להארכת מועד לנקיטת הליך ערעורי על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיא ש' שוחט, והשופטים – ע' רביד ו-נ' שילה) בעמ"ש 53821-10-21 ובעמ"ש 43508-05-22 מיום 3.10.2022, בגדריו נדחו ערעוריו של המבקש על פסקי הדין של בית המשפט לעינייני מישפחה בתל אביב-יפו בעיניין סיכסוך ירושה שבין המבקש לבין אחיו (להלן: פסק הדין).

כן ביקשו המשיבים להורות למבקש להפקיד ערובה כתנאי לדיון בבקשתו להארכת מועד, כדי שככל שיידרשו המשיבים להשיב לבקשת הארכה, הם יוכלו להפרע מהמבקש את הוצאותיהם, אם תדחה בקשתו.

ואולם, כפי שצוין בפסיקה חוזרת ונשנית של בית משפט זה, לנוכח חלוף הזמן מאז כניסתן של תקנות סדר הדין האזרחי לתוקף, ההצדקה להכיר בטעות שבדין הנובעת מביטול האחדה כאמור כ"טעם מיוחד" הלכה ופחתה, באשר בדיקה פשוטה של הוראות הדין הייתה מונעת את הטעות שנפלה (ראו למשל: בש"א 1258/22 פלוני נ' פלוני (2.3.2022); בש"א 3230/22 פלוני נ' פלונית (26.5.2022)).

...

כפי שיובהר להלן, לאחר עיון בבקשה ובעמדת המשיבים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להידחות, באשר היא אינה מעלה "טעם מיוחד" המצדיק להיעתר לה. בבקשה נטען, בעיקרו של דבר, כי המבקש התעכב בהסדרת ייצוגו בהליך הערעורי, וכי לנוכח קשיים כלכליים הוא התמהמה עם ההחלטה בדבר הגשת בקשת רשות הערעור.

משכך, אף בענייננו לא מצאתי להיעתר לבקשה להארכת מועד בשל הטעות האמורה.

לנוכח כל הטעמים שהובאו לעיל, הבקשה להארכת מועד נדחית.