כמתואר בהחלטת ועדת הערר, מדובר במקרקעין שבבעלות האוניברסיטה, אשר התכנית המשביחה שינתה את ייעודם מאיזור מגורים 5 לתעשיות עתירות יידע, המאפשרת להקים במקרקעין ארבעה בניינים בשטח 127,712 מ"ר. היטל ההשבחה על-פי שומת המערערת (הועדה המקומית), עמד על סך 36,000,000 ₪.
עם זאת, לנוכח כלל המסמכים וההסכמים שהוגשו במסגרת דיוני ועדת הערר, מסקנתה הייתה כי עלה בבירור ובאופן חד משמעי כי כאמור, האוניברסיטה כלל לא הייתה בעלת הזכויות במקרקעין במועד הקובע לשם חיובה בתשלום היטל ההשבחה.
את הדיון פתחה ועדת הערר ב"הערה מקדימה", כי "עמדת המשיבה [הועדה המקומית] אינה ברורה לנו, ונדמה כי מוטב היה שנוכח הפרטים שהתבררו בהליך המשיבה [הועדה המקומית] הייתה בוחנת שוב את עמדתה תחת עמידה על חיוב העוררת ללא בסיס קינייני של ממש" (שם, פסקה 25).
...
לאחר שבחנתי את כלל טענותיה של המערערת, הוועדה המקומית, ואת טענותיהן של כל המשיבות שמשום מה, צורפו אל ההליך הנדון, הגעתי לכלל מסקנה כי כאמור בהחלטה מיום 29.1.2024, לא היה כל בסיס לצירוף אף לא אחת מהמשיבות מעבר לאוניברסיטה העברית.
אף לא נראה כי יש יסוד לחשש שאם בסופו של דבר וחרף סיכויי הצלחת הערעור הנמוכים, האוניברסיטה תחויב בתשלום היטל השבחה, היא לא תישא במלוא התשלום.
בהתאם לכך, הבקשה לסעד הזמני נדחית.
ההחלטה בעניין בקשת המערערת למתן סעד זמני: בקשת המערערת (הוועדה המחוזית) למתן סעד זמני ("עיכוב ביצוע"), שלפיו המערערת תוסיף ותחזיק בערבות הבנקאית שהפקידה המשיבה (האוניברסיטה), נדחית.