התכנית נשוא עתירה זו מטרתה, כאמור, לגאליזציה של הקיים, כשביחס לאותו חלק מהתכנית, הרלוואנטי לעתירה זו, מטרתה היא "קביעת קו ביניין אחורי 3 מ' לטובת מרפסת שמש, שנוצרה מריצוף פרגולה קיימת של יחידת הדיור התחתונה".
בכל הנוגע לנושא הראשון של התכנית – סגירת המרפסות הפנימיות, המקורות, והפיכתן לחלק מהשטח העקרי של הדירות, לא הייתה כל היתנגדות לחלק זה של התכנית, והוא מחוץ לתחום הדיון בעתירה זו.
העתירה נוגעת רק לחלקה השני של התכנית – הוספת מרפסות חיצוניות בדירות הגג, מעל הפרגולות של דירות הגן.
המשיבים היתנגדו לחלק זה של התכנית, כשתמצית נימוקי ההיתנגדות היא, שמדובר בהכשרת בנייה בלתי חוקית; פגיעה בדירות המשיבים וחשש שחוזק הקורה הקיימת לא יישא את העומסים החדשים; הגדלת המרפסות על חשבון הפרגולה הקיימת פוגעת בפרטיותם של המשיבים, וכן הצללה ממשית של החצר; מערכת האיטום של המרפסת המקורית של העותרים נהרסה, ונוצרו רטיבויות קשות אצל המשיבים; פגיעה בקניינם וירידת ערך דירותיהם של המשיבים.
ועדת הערר מציינת בהחלטתה כי "למעשה המחלוקת היא רק בנושא קירוי הפרגולות, והכשרת המרפסות שניבנו בלא היתר על אותן פרגולות, בהמשך לחדרי הסלון בדירות הגג".
הוועדה מציינת כי "ועדות התיכנון מוסמכות ואף מחויבות לשקול את השיקול של אי עדוד עבירות בנייה ....... מדובר בבנייה שלא כדין, שנעשתה, לפי הנמסר, באופן חד צדדי, בנגוד לעמדת בעלי דירות הגן, ותוך שינוי של אופן הבינוי של הפרגולות, ממנו נהנו לטענתם בעלי דירות הגן בחצרות היוצאות מסלון דירותיהם. לפי דבריהם, בעלי דירות הגן מעדיפים שביציאה מסלון דירתם, יהיו פרגולות פתוחות, כפי שניבנו בחצרותיהם לפי ההיתר שניתן לפני כ-16 שנה, והם כלל אינם מעוניינים בפרגולות מקורות במלואן ..... גם אם מדובר בעבודות בנייה בשטח שאינו גדול במיוחד, יש לדעתנו ליתן משקל מלא לשיקול של אי עדוד עבירות בנייה".
"עוד נעיר כי מתן ההיתרים לקירוי מלא של הפרגולות, בעקבות אישור התכנית, עשוי לעלות כדי מימוש, מבחינת דיירי דירות הגן, של שטחי שירות (לפי תקנות חישוב שטחים, שטח פרגולות מקורות ייחשב כשטח שירות), באופן שעשוי לחייבם בהיטל השבחה, והכל כאשר בעלי דירות הגן כלל אינם חפצים בשינוי האמור בבינוי .....".
"לפיכך נראה לנו כי בנסיבות העניין, בהן תכנית, שנועדה להכשרת בנייה שנעשתה שלא כדין, משנה את מצבו התיכנוני של בעל דירה אחר, העושה שימוש בפרגולות לפי ההיתר והתכנית המקורית, וזאת באופן שאינו מקובל עליו כלל, וכאשר "התימוכין הקנייניים" (השוו: עע"מ 2832/09 הוועדה המקומית גבעתיים נ' בני אליעזר) לתכנית או להיתר העתידי, שנועדו להכשיר את החריגות מההיתר הקיים, שנויים במחלוקת, יש לתת לשיקול של אי עדוד עבירות בנייה משנה משקל.
אני מאשר כי דירה מספר 3 נמכרה על ידי בעבר וכי אכן לאחר מכירתה, יישמה רוכשת הדירה את זכותה והגדילה את המרפסת של דירתה תוך הצבת ריצפה (ריצוף עץ-"דק") על גבי הקונסטרוקציה האמורה השייכת לדירתה וכל זה ללא היתנגדות".
...
סבורני כי יהא זה בלתי סביר בעליל, אם אחליט היום (אחרי "ההיסטוריה" הארוכה שעברה התכנית עד היום) להפנות את העותרים להגשת הליך מתאים בבית המשפט האזרחי, וגם, לאחר ההכרעה בהליך כאמור, להחזיר העניין לפתחה של ועדת הערר על מנת שתדון בשאלה האם התכנית ראויה מבחינה תכנונית.
לסיכום, וכפי שציין ב"כ ועדת הערר, גם אם נניח לצורך הדיון, שכל אחד מנימוקי ועדת הערר כשלעצמו, אין בו כדי להביא לפסילת התכנית, הרי משקלם המצטבר של נימוקי הועדה[footnoteRef:1] – גם אם לא דנה באופן מספק בשאלה האם התכנית כשלעצמה היא ראויה מבחינה תכנונית – הוא כזה, שההחלטה היא בסופו של דבר החלטה סבירה, ואין מקום להתערב בה. אזכיר בהקשר זה את הקביעה, כי "המקרים שבהם תוכשר בדיעבד בנייה שלא כדין, צריכים להיות נדירים שבנדירים" (עע"מ 3192/14 גרנות נ' אג"ש רמת רזיאל, בפסק דינו של המשנה לנשיאה, כב' דהשופט א' רובינשטיין).
[1: היינו: בנייה בלתי חוקית, שנעשתה באופן חד צדדי על אפם ועל חמתם של המשיבים שכלל אינם מעוניינים בפרגולות מקורות; וכאשר העותרים לא ביססו את "התימוכין הקנייניים" שלהם; וכאשר רצפת הפרגולות איננה אטומה, וגורמת מטרדים מיותרים)]
לסיכום, העתירה נדחית.
