לטענת המערערת, עיון באישור המסירה מלמד כי המסמכים נימסרו, כביכול, לאדם בשם ח'אלד, שאינו מוכר לה, מאחר שאין בין נציגיה או מורשי החתימה שלה ו/או מיופי הכוח מטעמה אדם בשם זה, המסירה בוצעה שלא כדין.
לטענת המשיבה מבדיקות חוזרות שערכה, בתאריכים 21.8.18, 5.9.18, 6.9.18, 12.9.18, 13.9.18 ו- 18.11.18, עלה כי המערערת לא פירסמה באנטרנט באופן רציף, בין אם בכל הבדיקות ובין אם בחלקן, את הפרטים הבאים:
· רשימת המצרכים הקיימים, בכל הסניפים שלה, מחירם הכולל, וכל מידע בעיניין שיש לפרסמו על פי הוראות החוק או התקנות.
לטענת המשיבה, המערערת טועה ומטעה שעה שהיא טוענת כי אין ברשותה אתר אינטרנט בעוד שיש לה אתר שאינו פעיל אך על אף קיומו, המערערת לא פירסמה בו את המידע ואף מנעה כניסה לאתר בכך שהתנתה את הכניסה אליו ברשום חברות.
]
בדברי ההסבר לחוק[footnoteRef:2] נכתב שצוות בנמשרדי אשר מונה על ידי הממשלה מצא כי: [2: ה"ח הממשלה 769, מיום 11.6.2013, עמ' 830]
"...השונות ברמת המחירים בכל סניף וסניף ברשתות השיווק והסיבוך הנובע משיטת התימחור והמבצעים השונים מקשים מאוד על הצרכן להבין את המחירים ולהשוות את רמת המחירים בין קמעונאים שונים. לפיכך מוצעות הוראות בדבר חיוב הקמעונאים להגביר את שקיפות המחירים ולפרסם את מחירי כל המצרכים שהם מציעים למכירה באופן שיאפשר השוואה עדכנית שוטפת של מחירי סלי מצרכים, באמצעות יישומים שיפותחו לשם כך".
לשם השגת תכליות אלה נקבעו בסעיף 30 לחוק הוראות כדלקמן:
(א) קמעונאי גדול יפרסם לציבור, באנטרנט, בנפרד לגבי כל אחת מחנויותיו, את המחיר הכולל העדכני במועד הפירסום של כל מצרך שהוא מוכר בחנויותיו, כך שעדכון המחיר בפירסום יבוצע לא יאוחר משעה ממועד העידכון בקופות החנות או מהמועד שנקבע לפי סעיף קטן (ו) (בסעיף זה – מחיר כולל עדכני).
טענת המערערת כי מדובר בתקלה והקף הראיות הנידרש
בפסק הדין בעיניין חצי חינם הנ"ל, עמד בית המשפט על שאלת הקף הראיות הדרושות לשם מתן החלטה מינהלית, והפנה לפסק הדין שניתן בבג"ץ 987/94 יורונט קוי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התיקשורת, פ"ד מח(5) 412 (1994) שם נקבע לעניין זה, כי המבחן הוא מבחן של סבירות, ומידת הסבירות מחייבת, כי המשקל של הנתונים שבפני הרשות יהיה כבד יותר ככל שההחלטה המנהלית מורכבת יותר או פגיעתה קשה יותר.
...
בפסק הדין שניתן בעניין אופטיקה הלפרין הנ"ל, סקר בית המשפט את הפסיקה ואת הגישות השונות בבתי משפט השלום ובבתי המשפט המחוזיים, ואימץ את הגישה הרווחת, אותה סיכם כך:
"שיקולי המדיניות שפורטו לעיל תומכים לטעמי במסגרת רחבה של ביקורת על ההחלטה להוציא דרישת תשלום של עיצום כספי. עם זאת, אל מול שיקולים אלה יש לטעמי ליתן משקל ממשי לכך שהמחוקק הטיל על המשיבה את האחריות להסדיר את נושא הגנת הצרכן והסחר ההוגן, ועל מנת שהיא תוכל להגשים את אחריותה יש לאפשר לה מרחב שיקול דעת משמעותי. כמו כן יש ליתן משקל לא מבוטל למומחיותם של המשיבה וממונה העיצומים בתחום זה. יש גם לזכור כי על אף שמדובר בסמכות עונשית, הפגיעה היא פגיעה כספית בלבד (להבדיל מפגיעה בזכויות יסוד משמעותיות יותר כגון החירות), וגם התיוג שהיא נושאת עמה אינו זהה בעוצמתו לתיוג הכרוך בענישה פלילית ממש ... התוצאה היא כי לטעמי היקף הביקורת על הוצאת דרישה לתשלום עיצום כספי צריך להיות רחב מזה המופעל במסגרת עתירה התוקפת החלטה מינהלית. עם זאת, גם במסגרת היקף זה של הביקורת יש ליתן משקל ממשי לכך שהגורם המחליט הוא האחראי על פי החוק לממש את המטרות שהעיצום הכספי נועד להשיגן, ובמקרים הרלוונטיים גם לכך שבידו המומחיות והמקצועיות הנדרשים. בית המשפט העליון עצמו ציין בעניין מרקוס כי גם כאשר מדובר בהליך של ערעור, 'בעניינים שבמומחיות, בהם בקיאה הרשות, ייתן בית המשפט משקל לשיקוליה המקצועיים' (שם).
שוכנעתי כי בקביעת סכום העיצום הכספי שהוטל על המערערת, פעלה המשיבה בהתאם לנוהל, ונקטה גישה מידתית ומצמצמת.
לסיכום, לא עלה בידי המערערת להוכיח אף אחת מטענותיה בערעור.
לאור כל האמור, אני דוחה את הערעור.
