הכלל המוכר בדין של "ייזהר הקונה" איבד מכוחו במיוחד כאשר מדובר בעיסקאות צרכניות ועל כן קובע חוק הגנת הצרכן דינים מיוחדים להטעיה בעיסקאות צרכניות, בנוסף לדיני ההטעיה החוזיים, והוא מהווה כלי רב עוצמה בידי הצרכנים משאינו דורש קשר סיבתי בין ההטעיה לקשירת העסקה.
החוק קובע כי במקרה בו עוסק מודיע שאין לצרכן זכות לבטל עסקה או לקבל החזר כספי, " יסייג הודעתו באופן שיובהר כי האמור בהודעה אינו חל במקרים שנקבעו לפי חוק".
הנאשמים לא פעלו בהתאם.
11.2 סרוב להחזיר תמורה בעקבות ביטול עסקת רוכלות, בנגוד לסע' 14(ב) לחוק הגנת הצרכן:
כאשר ברור שהודעת הביטול ניתנה במסגרת התקופה שהעניק החוק, היה על הנאשמים לבטל את ההסכם.
בעמ' 96 לפרוטוקול, סיפר נאשם 2:
"סוכנים ידעו שהשיחות מוקלטות. אם לקוח אמר כי שיקרו אותו, ההסכם מייד היה מבוטל ולא היינו מתקינים".
ואולם, משהעמדתי לנגד עיני את עדותם של עדי ההגנה אל מול הראיות שהציגה התביעה, ובכללן עדותו של ע"ת מספר 9, מר פירגר אלכס, שהיה סוכן מכירות של הנאשמים במשך יומיים, שסיפר כי בהדרכה שקבל ע"י עובד החברה לגבי שיטת השיווק תודרך לשקר ולהעלים פרטים מהצרכנים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להטיל אחריות על הנאשמים 2,3 מכוח היותם אחראים למעשי החברה.
...
הנאשמים הודו כי הופרו הוראות החוק לעניין ביטול וכי בוצעו עבירות של הטעייה לענין תנאי העסקה (יכולת המערכת או תנאי התשלום)בעניינו של עד זה.
באשר לטענת המאשימה כי נוצלה מצוקתו של העד-הן בהודעתו בפני חוקרי המאשימה והן בחקירתו בדיון לא נסבו תלונותיו של מר גוחבן על עניין זה, ואין די בכך שנעזר בעדותו בבית המשפט במתורגמנית כדי להגיע למסקנה שנוצל על ידי הנאשמים.
עם זאת, בנסיבות הקיימות ולאור ריבוי התלונות, איני מקבל את טענת ההסתמכות שהעלו הנאשמים.
לא שוכנעתי כי אכן הוכח קיומן של נסיבות מחמירות בענייננו.
סוף דבר על יסוד מקבץ האמור לעיל, אני מרשיע את הנאשמים 1, 2, 3 בעבירות כדלקמן:
עבירה על סעיף 23 (א) (1)-עשיית דבר העלול להטעות צרכן בניגוד להוראות סע' 2 לחוק הגנת הצרכן.
