הטעיה בפרסום: תמונה להמחשה שאינה משקפת את המוצר

משמעות הדבר היא שכל תמונה שלא אתה צילמת ומופיעה במרשתת – מוגנת לכאורה לפי חוק זכויות יוצרים, כך שגם אם פלוני רוצה לעשות שימוש בתמונת אילוסטרציה או תמונה שתמחיש את מהות עסקו תוך שהוא אף מציין כי התמונה היא להמחשה בלבד (ובכך מגן על עצמו לכאורה מפני הטעה לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981) או מפרסם במסגרת עסקו תמונה הלקוחה מן הטבע שברי כי אין זכויות יוצרים על הטבע אולם כן על התמונה – מסתכן בהפרת זכויות יוצרים גם אם זהות המצלם לא ידועה (וראו והשוו לסעיף 27א לחוק זכויות היוצרים, תיקון משנת 2019, משביצוע הפעולה מהוה הפרה אולם ישנה הגנה למפר אם פעל בהתאם לתנאים המצטברים בסעיף).

התובעת טוענת במכתב ההתראה לנתבעת, כי היא "הופתעה" לגלות כי "תמונות מתוך אתר האנטרנט שלה פורסמו במפגיע" באתר של הנתבעת ללא רשות (ס' 1), ומדובר "בתמונות שצולמו עבור מרשתי" (התובעת), ו"בחלקן אף ניתן להבחין בדמותו של בן זוגה של מרשתי המשתקפת עג"ב הזכוכית"(ס' 2).

אם זו התובענה, הרי שמעמד הנירוסטה אינו נחשב כיצירה אמנותית המוגנת בחוק זכויות יוצרים בהתאם להגדרתה של "יצירה אמנותית". התובעת טוענת בכתב התביעה שהופתעה לגלות כי תמונות מתוך אתר האנטרנט שלה פורסמו במפגיע באתר של הנתבעת, ו"מעולם לא עבדנו בשיתוף עם חברת מג'יק אינטראקטיב" (ס' 6 לכתב התביעה), כאשר במכתב ששלחה באמצעות בא כוחה לנתבעת טענה שהשימוש המפר עלול להטעות את הלקוחות בדבר "זיקה כביכול בין בתי העסק". אם הכוונה שניתן לזהות את המוצר שלה או השרות של המתקין מטעמה כמוצר של הנתבעת ויש בדבר להוביל להטעיית צרכנים בנוגע למקור המוצר ושרות ההתקנה שהצרכן רוכש או שוקל לרכוש, דבר שמוביל לפגיעה במוניטין של התובעת - הרי שבמהות היא טוענת לסימן מסחר המסודר תחת רגולציה שונה.

...

לא שוכנעתי כי יש לנציג הנתבעת אינטרס לפרסם באתרו צילום עם דמות של איש לא ידועה.

שוכנעתי מדבריו כי אין לו כל "רווח" מפרסום התמונה של מעמד הנירוסטה של התובעת דווקא משהוא משווק מעמד דומה כאשר העסק קיים בשוק שנים רבות ולא בשל אותו תצלום – הון החברה יגדל, בשים לב לכך שאם מדובר במוצר ייחודי הרי שלא יוכלו לייצר או להתקין מוצר שכזה ואז יהיה חשופים לתביעות מלקוחות.

סיכומו של דבר, הנתבעת תשלם לתובעת סך של 800 ₪ תוך 30 יום.

במסמך עקרי המפרט צוין שכל המוצג בתכנית זו, לרבות ריהוט, אביזרים, מידות ותמונות הנו לצורך המחשה בלבד.

בפני התובעים הוצגו מצגי אמת, הן בשלב הטרום חוזי והן במסגרת קיום ההסכמים והנתבעת לא התחייבה כי המרפסת בדירות שרכשו תיכלול בהכרח מעקות אלומיניום משולב בזכוכית, ואין בפרסומים השונים של הפרויקט, לרבות ברשת האנטרנט, כדי להוות התחייבות כלפי התובעים כנטען בכתב התביעה.

אף במועד זה לא טרחו התובעים לשנות את הוראות ההסכם ובכך גילו דעתם, פעם נוספת, כי ההסכם עליו חתמו משקף את הסכמות הצדדים.

ברק טוויזר הופנה בחקירתו לכך שחמישה חודשים לאחר היתר הבנייה, המפרט הטכני אומר 'מזוגג ו/או בנוי' ואין מידות ונשאל האם אין בזה כדי להטעות את הקורא והמעיין על מנת שיחשוב שמא הוא מקבל מזוגג והשיב שהאפשרות של מעקה בנוי קיימת במיפרט הטכני, ולא היה מקום, לשיטתו, להוציא במיפרט הטכני באוגוסט 2011 את המילים 'ו/או אלומיניום מזוגג'.

לדבריו, בשלב בו רכשו התובעים את הדירות, התיכנון היה אמורפי ולא סופי ואף אחד לא התחייב למוצר סופי וודאי בשלב שבו נרכשו הדירות הספציפיות.

...

משכך, הנתבעת תשלם לכל אחד מהתובעים 297,500 ₪ בתוספת ריבית והצמדה כדין החל מיום קבלת הדירה ועד לתשלום בפועל סוף דבר מהמפורט באריכות בפסק דיני זה עולה: הנתבעת הציגה לתובעים מלכתחילה , כי למרפסת הדירות יהיה מעקה שקוף.

הנתבעת תשלם לכל אחד מהתובעים 297,500 ₪ בתוספת ריבית והצמדה כדין החל מיום קבלת הדירה ועד לתשלום בפועל.

כן תשלם הנתבעת הוצאות אגרה יחסיות, ולכל אחד מהתובעים הוצאות שכר טרחה בסך 25,000 ₪.

כמו כן, כללו הראיות מסמכים רבים, וביניהם: חוזי ההשקעה; פרסומים פומביים של קלע יזמות באנטרנט; סרטונים שיווקיים של קרנות קלע; תיכתובות פנימיות בין עובדי הקרן; הודעות מטעם קרנות קלע למשקיעים; הודעות דוא"ל מטעם המערער למשקיעים; חוות דעת משפטיות אשר נערכו על בסיס מצגי השוא הנטענים; מכתב מטעם המערער לרשות לניירות ערך; וכן מאמרים שכתב המערער.

לטענת המדינה, העונש שהושת על המערער אינו משקף את הפגיעה במאות הקורבנות אשר בטחו ונתנו אמון בו ומסרו לידיו את חסכונותיהם, וכן את היקפה הכספי העצום של הפגיעה ואת סכום הכסף הגדול ששילשל המערער לכיסו הפרטי.

נסיבות פסק הדין בעיניין צור נסובו על אישום לפיו בעליה של חברה (היא אותה "צמ"מ") הציג למשקיעים מצגי שוא לגבי המוצר הטכנולוגי שביסוד פעילותה, ובעקבות כך הושקעו בה כספים בהקף משמעותי.

וכך נקבע שם, לעניין הקשר הסיבתי: "העבירה של קבלת דבר במירמה נחשבת לעבירה תוצאתית, כאשר הרכיב התוצאתי בה הוא 'קבלה' של הדבר. כמו כן, נידרש קיומו של קשר-סבתי בין מצג השוא לבין קבלת הדבר... בפסיקה נקבע כי די בכך שהטענה המטעה תהיה 'הגורם או אחד הגורמים' שהביאו לקבלתו של הדבר כדי לקיים קשר-סבתי כאמור... במקרה אחר נקבע שיש צורך בכך שהמרמה תשמש כ'סיבה היעילה לקבלתו של ה'דבר'' (ראו: ע"פ 555/77 רבי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 762, 774 (1978); ע"פ 281/82 אבו חצירא נגד מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 673, 690 (1983)). עוד נקבע כי גם כאשר קיים ספק האם מצגי השוא היו בבחינת הגורם הבלעדי שהוביל לקבלת ה'דבר', די בכך שהיה להם תפקיד ניכר בהערכת המצב של המרומה (ראו: עניין צור, בפיסקה 37). יצוין כי גם בהקשרים אחרים במשפט לא נידרש כי הגורם שלו מיוחסת אחריות על בסיס של קשר סיבתי יהיה הגורם היחיד שגרם לתוצאה המזיקה, להבדיל מגורם בלעדיו אין" (שם, בפיסקה 78 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז; ההדגשה הוספה – י' כ') דברים אלו, אליהם אני מצטרף בענווה, משקפים לדעתי את המצב המשפטי הנוהג: המצג המרמתי אינו חייב להיות הגורם הבלעדי לקבלת הדבר, אך הוא צריך להיות "הסיבה היעילה" לקבלת הדבר, שהנה גם בבחינת גורם-בלעדיו-אין.

למען שלמות התמונה, יצוין כי ישנם מקרים בהם הנחת דעתו של המרומה היא ה-"דבר" אשר היתקבל במירמה.

כך, להמחשת הסוגיה מציג אנוך מצב בו אדם מגיע לחדר טפול נמרץ, כאשר הוא מצוי במצב בו אין ביכולתו ליתן הסכמה לטפול הרפואי הנידרש להצלתו.

...

יוצא אפוא, כי אין להסיק באופן אוטומטי על סמך השאלונים כי לא מתקיים קשר סיבתי בין המרמה לקבלת ה'דבר'.

מסקנה שכזו אינה מתיישבת עם התשתית הראייתית שלפנינו.

סיכומו של דבר: אני מצרף כאמור את דעתי לעמדת חברי, השופט א' שטיין.

על מנת להמחיש את הדברים אציג תמונות המשקפות את מוצרי התובעות בחלקם ואת מוצרי הנתבעת בחלקם וכן את מתכונת פעילותה.

על רקע זה הוגשה התובענה שלפני, בה עתרו התובעות לצוים המורים לנתבעים: לחדול ולהמנע מכל יבוא, יצור, שיווק, הפצה, פירסום או הצעה למכירה של כל מוצר הנושא את סימני המסחר של התובעות או סימנים הדומים להם עד כדי הטעה; לאסוף את כל המוצרים המפרים ששיווקו על ידם, לאחסן אותם במחסן סגור, ולמסור לתובעות רשימה של החנויות והעסקים שמהם נאספו המוצרים; להשמיד על חשבונם את כל המוצרים המפרים שנאספו; למסור את הפרטים המלאים של היצרנים והספקים מהם רכשו את המוצרים המפרים; ליתן לתובעות דוחות מפורטים על אודות הקפי הייצור, השיווק והייבוא של המוצרים המפרים; לפצות את התובעות בגין כל הנזקים וההוצאות שנגרמו להן.

...

המסקנה היא שזכות הפרסום של התובעת 10 לא הופרה.

לא לכך כיוונה הפקודה, לא לכך כיוון המחוקק, ולא נראה לי כי כדאי לצעוד בדרך זו, הפוגעת פגיעת יתר בשוק החופשי ובתחרות החופשית.

התוצאה התביעות נדחות, ועל הנתבעים לפעול כאמור בפסקה 96 לעיל, ותשומת ליבם מופנית לאמור בפסקה 97 לעיל.

אשר להוראות חוק קידום התחרות נטען, שהתובעת לא הפרה את הוראותיו, אלא שיקפה באופן ברור את מחיריה, וכי בארוע הראשון חלה טעות נקודתית בסניף הנידון.

אשר ליתר העילות הנטענות טוענת הנתבעת, כי העובדה שהתובע מציג רשימה ארוכה של עילות תביעה, כמו ממחישה שאין בידו עילת תביעה אמיתית.

הוסף, כי אפליקציית "פרייסז" מראה לכאורה לגבי כל מוצר בנפרד הגבלה של שני מוצרים, אך המבצע הוגבל לכלל מוצרי טחינה "בארכה". להמחשה טוענת הנתבעת, תוך הרחבת חזית אסורה, כי היה מבצע של חטיפים מתוצרת "עלית", ואיש לא טען שהמבצע חל על שלל המוצרים לטעמיהם השונים, וכי הגבלת המבצע חלה ביחס לכל מוצר בעל ברקוד שונה בנפרד.

הארוע השלישי במסגרת הדיון צירף התובע תמונות של שני מוצרי טחינה "בארכה" שונים (ראו מוצג ת/3), אלא שכאמור בדיון לעיל, גם אם לכאורה היה התובע זכאי לרכוש את שלוש יחידות טחינה במחיר המוזל, הרי שאין מדובר בהטעיה, היות שהתובע לא הוכיח שהגיע לסניף הנתבעת באשדוד על מנת לרכוש את הטחינות לאחר שנחשף לפרסומים של הנתבעת בעיניין זה. לפיכך, היות שתביעת התובע מבוססת על עילת הטעה, אזי דין תביעתו להדחות בעיניינו של ארוע זה. למעלה מן הצורך אומר, כי היות שהתובע הציג במהלך הדיון שני פרסומים של סוגי טחינה שונים, ומהם עולה לכאורה שישנה זכאות למחיר המבצע בגין כל סוג טחינה בנפרד, הגם שמדובר ביחידות בעלות משקל זהה, אזי ניתן היה לבחון את התביעה בהתבסס על הוראת סעיף 31א(א)(5) לחוק הגנת הצרכן.

...

אינני מקבל טענה זו, התובע היה צריך להוכיח מהו אפליקציית "פרייסז", ובכלל זאת כיצד היא מקבלת את המחירים המפורסמים על-ידה.

אשר לדרישה להטלת "קנס" בשל הפרת הוראות חוק קידום התחרות יש לומר, שאין בפי התובע כל טענה שהתובעת הפרה את החובות המוטלות עליה על-פי חוק זה. נהפוך הוא, התובע מבקש לבסס את תביעתו על פרסומים שבוצעו לכאורה לפי חוק זה. לפיכך, ומבלי שאני דרש לשאלה אם לצרכן יש עילת תביעה על-פי חוק זה, הרי שיש לדחות את תביעתו בהקשר זה. התובע העלה טענות להפרת הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט וחוק החוזים, אך תביעתו איננה מגלה עילה בעניין זה, אף לא במקצת.

סוף דבר לאור כל האמור, אני מקבל מקצת התביעה, ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 102.40 ₪.