הטלת הוצאות דוגמא על מנצל לרעה את ההליך

כגון, הוצאת תצהירו של התובע מתיק בית המשפט, הטלת הוצאות משפט ולעיתים אף הטלת הוצאות לדוגמא על תובע שבזבז מזמנו של בית המשפט ומזמנו של היריב (רע"א 5357/99 אריה נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלויזיה בבית אל על בע"מ, 7.11.1999.

) במקרים של ניצול בוטה לרעה של ההליך השפוטי, זילזול חמור בהליכי המשפט או ניסיון זדוני להכשלתם וכאשר התנהלותם של תובע או בא כוחו, מגעת לכדי חוסר תום לב קצוני, ייתכן מצב בו יורה בית המשפט על דחיית התובענה מחמת אי התייצבותו של תובע להחקר על תצהירו (ראו: עניין גינות לאה).

במקרה דנן, איני מוצאת כי ניתן להסתפק בסנקציה של הטלת הוצאות על התובעת ל"ריפוי" אי ההתייצבות של ד"ר נווה להחקר על תצהירו, כחלופה שפגיעתה פחותה למול לדחיית התביעה, ועל כן אני מוצאת להוסיף להטלת ההוצאות גם את מחיקת כתב התביעה, הואיל ובסנקציה אחרונה זו יש משום העדפת קידום ענייניהם של מתדיינים אחרים על פני עניינה של התובעת אשר לא השכילה לנצל יומה בפני בית המשפט, ביזבזה זמן שפוטי של יום דיונים שלם וחפצה בקביעת מועד דיון נוסף על חשבון זמן שפוטי שהיה אמור להיות מיועד למתדיינים אחרים.

...

מסקנה זו הינה פועל יוצא ממדיניות שיפוטית ראויה המחייבת הענקת מעמד בכורה לזכות הגישה לערכאות ותחולתה אף במקרים בהם תובע לא התייצב לדיון בתובענה, או במקרים בהם לא התייצב לחקירה נגדית על תצהירו.

כפי שנפסק ברע"א 83/01 טובה וייס נ' יוסף ברוך, פ"ד נה(3) 730 (30.04.01) כי: "שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת הליכים שיפוטיים ללא סוף תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז של משאביה. תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו, וזכות הגישה לבית-המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל-הדין שכנגד." ובע"א 579/90 מרדכי וגילה רוזין נ' צפורה בן נון, פ"ד מו(3) 738, 742 (05.07.92) נקבע כי: "דלתותיהם של בתי המשפט פתוחות לרווחה לפני המבקשים סעד. ויכולת הפניה לבתי המשפט היא מזכויות היסוד של האדם. ואולם, משעברנו את השערים ונכנסנו אל הטרקלין, מחובתו לשמור על סדרים שקבע בעל הבית ולא כל הרוצה ליטול בא ונוטל." וברוח זו אף נקט בית המשפט ברע"א 2989/15 כנרת בן מרדכי נ' עו"ד ישראל בודה, (09.07.15) שם נקבע בנוגע לאי צירוף תצהיר בניגוד להוראות בית המשפט, כי: "סבורני כי התנהלות מאין זו, יש בה כדי לפגוע בהתנהלות בית המשפט, וכן באינטרס הציבורי כי משפטים יתקיימו ביעילות, ואין לומר כי לא ניתן למבקשת יומה בבית המשפט, אלא בחרה היא שלא לממשו במחדלה." במסגרת ההגנה על זכות הגישה לערכאות, אי התייצבותו של עד התובעת לחקירה נגדית על תצהירו לא תהווה כשלעצמה, עילה לדחייה של התובענה ובית המשפט ימעט מלנקוט בצעד של דחיית התובענה (ע"א 2722/06 גינות לאה בע"מ נ' בנק המזרחי בע"מ, (29.5.06) (להלן: "עניין גינות לאה"); רע"א 1958/00 אריה נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלוויזיה בבית אל על, פ"ד נה(5) 43 (להלן: "עניין נדב")), שכן 'הסנקציה' של דחיית התובענה בהיעדר מצהיר היא קשה והיא נחשבת בין הסנקציות החמורות הננקטות עקב אי התייצבות לדיון.

סוף דבר לאור האמור לעיל, ולאחר איזון בין זכות הגישה לערכאות, זכות החקירה הנגדית, הזכות להליך שיפוטי ראוי והוגן, מידתי ויעיל וכן בין אינטרס בעלי הדין לבין האינטרס הציבורי אני מוצאת להורות על מחיקת התביעה (ולא על דחיית התובענה) תוך חיוב התובעת בהוצאות הנתבעת ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ אשר ישולם תוך 30 יום שאם לא כן יתווספו עליו הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד למועד התשלום.

אשר לבקשה להמשך גילוי מסמכים ולאחר החלטתי מיום 17.7.17 לדחותה, הגיש התובע בקשת רשות ערעור, ובית הדין הארצי בהחלטת כבוד השופטת חני אופק גנדלר, קבע כי: "...בהתאם לאמור החלטנו לקבל את העירעור במובן זה שההחלטה נשוא הבקשה תבוטל, ועניינו של המבקש יוחזר לבית הדין האיזורי על מנת שיכריע בבקשה לאחר שהמבקש יגיש את תגובתו לתשובת המשיבים תוך המועד שייקבע על ידי בית הדין". כמו כן לפניי אף בקשת התובע להבהרת ההחלטה מיום 24.5.17 ופסיקת הוצאות לדוגמא.

לא מצאתי כי יש בתצהיריו של מר בוברמן ניצול לרעה בהליכי משפט, מקום בו הנתבעת ביוזמתה הודתה בטעות שנפלה בתצהירו של מר בוברמן.

...

אשר לבקשה להמשך גילוי מסמכים ולאחר החלטתי מיום 17.7.17 לדחותה, הגיש התובע בקשת רשות ערעור, ובית הדין הארצי בהחלטת כבוד השופטת חני אופק גנדלר, קבע כי: "...בהתאם לאמור החלטנו לקבל את הערעור במובן זה שההחלטה נשוא הבקשה תבוטל, ועניינו של המבקש יוחזר לבית הדין האזורי על מנת שיכריע בבקשה לאחר שהמבקש יגיש את תגובתו לתשובת המשיבים תוך המועד שייקבע על ידי בית הדין". כמו כן לפניי אף בקשת התובע להבהרת ההחלטה מיום 24.5.17 ופסיקת הוצאות לדוגמא.

המבקש בתגובתו לתשובת הנתבעת טען כי הדרישה לגילוי המסמכים הנוספים כעת נובעת מגילויים חדשים שנתגלו בהליכי גילוי המסמכים, ובתוך כך תצהירו של מר בוברמן לפיו החתמת כרטיסו האישי של התובע נעשה לצורך וויסות רכבים – דבר אשר התברר כלא נכון; כי למעשה בניגוד לטענות הנתבעת לא נסתיים הליך גילוי המסמכים ולכל הפחות ניתנה לו האפשרות להגיש בקשות נוספות בנוגע לפריט ה' – תלושי השכר; כי הדרישה להסכמי הפצת חוברת דבר מלכות בין הנתבעת לבין מי מקבוצת ידיעות לבין המזמין קמה לאור התעקשותה של הנתבעת כי אין בידיה הסכמים כאמור וכי הדבר אינו מתיישב עם השכל הישר; כי המבוקש בפריט ג התעורר לאור כך שהתגלה לתובע כי במשיבה תאגידים שהם חלק מקבוצת ידיעות שהוציאו לאור עיתונים אותם חילק התובע ולכן מסמכים אלו יוכיחו שתחום ההפצה שירת את קבוצת ידיעות אחרונות כולה באמצעות הנתבעת; באשר לארבעת העניינים שביקש התובע, החלטתי לדחות את הבקשה.

אשר לבקשת התובע לשלוח שאלון אני מקבל את עמדת הנתבעת, לפיה, ככלל אין מקום לשלוח שאלון בבית דין לעבודה.

כך גם ובאשר לבקשת התובע לפסילת תצהיריו של מר בוברמן או לחילופין לתת צו לתצהיר גילוי מסמכים כדין דינה להידחות.

לאור האמור אף בקשתו של התובע לפסיקת הוצאות לדוגמא נדחית.

התובעת טענה, כי על בית המשפט לפסוק הוצאות לדוגמא נוכח היתנהלות הנתבעת בתיק וחוסר נכותה להתפשר בהתאם להצעת בית המשפט.

יחד עם זאת, עצם רצונה של הנתבעת לברר את ההליך ולהביא להכרעה משפטית אינו אמור ליגרור מניה וביה "ענישה" בדמות הוצאות לדוגמה, או פסיקת פיצוי גבוה יותר רק משום כך. אמנם יש מקרים, בהם מתקבל הרושם של ניצול ההליך לרעה והעלאת טענות מן הגורן ומן היקב תוך הכבדה ואולי במטרה להאריך לשוא, לא זה המקרה דנן, ההליך כאן נוהל ביעילות לאורך כל הדרך, הנתבעת טענה טענות ענייניות, לא כפרה סתמית בחבות, לא הכבידה על ההליך, וחקירת התובעת הייתה עניינית וממצה (השוו להבדיל: ת"א 42058-01-16 דהן נ' הפניקס (7/5/17)).

...

אין בידי לקבל טענה זו. אכן, סוגיית ההיוון אינה פשוטה וראויה לדיון ואף אני סברתי במספר מועט של מקרים, בהם דובר בחישוב לתקופה קצרה יחסית קדימה, כי ראוי לחשב את הפיצוי בהתאם לערך היוון נמוך יותר משלושה אחוזים, אולם מני אז אמר בית המשפט המחוזי את דברו ואף שלא איין את האפשרות לטעון לערך היוון נמוך יותר, הבהיר הבהר היטב, כי הדבר יכול להיעשות רק בכפוף להגשת חוות דעת של מומחים ודיון כדבעי בסוגיה ובוודאי לא כטענה שמועלית אגב אורחא בסיכומים (ראו: ת"א 53143-09-12 ש' ב' נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (28/3/17)).

סיכומם של דברים התביעה מתקבלת.

סוף דבר - הנתבעים ישלמו לתובעת סכום של 93,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 15.21% וכן החזר האגרה כפי ששולמה בתוספת הצמדה מיום התשלום.

היא טענה כי המנוח היה במצב בריאותי קשה בעת שגובשה העסקה, ושהדבר נוצל על ידי הרוכשת.

התובעת ניצלה לרעה את הליכי בית המשפט, ותבעה את הנתבע למרות חוסר היריבות שביניהם.

על רקע זה יש לדחות תביעתה תוך הטלת הוצאות לדוגמא.

...

התוצאה אני דוחה את טענת התובעת כי על הנתבע לשלם לה 450,000 ₪.

אני דוחה את טענת התובעת כי הנתבע הפר את חובותיו כנאמן שעה שלא שמר על המסמכים הנוגעים לנאמנות שהסתיימה כתשע שנים לפני הגשת התביעה.

אני מקבל את טענת התובעת כי הנתבע הפר את חובתו כנאמן שעה שלא השיב כלל לפנייתה לקבל מידע בעניין הנאמנות, ומחייב אותו לפנות לבנק הרלוונטי כדי לראות האם ברשותו מסמכים הנוגעים בנאמנות.

לשיקול זה יש לצרף את הכלל לפיו התובע הוא אדון על ההליך וככל ולא מנצל לרעה את הבקשה להפסקת התובענה כדי להשיג יתרון דיוני או כדי להכביד על הנתבע או לנסות ולשנות את המותב הדן בתיק, יש לאפשר לו לעשות כן. לא מצאתי בסיס משפטי לטענת הנתבע כי יש לדחות את התביעה ולא למחוק אותה כדי שקום מעשה בית דין.

הנתבע סבור כי לא היה בסיס לתביעה ולכן עומד על פסיקת הוצאות לדוגמא כנגד התובעת.

טיעוני הנתבע, החוזרים על עצמם במספר אופנים, מבוססים כימעט כולם על הטענה כי התובעת התרשלה עת לא פעלה בהתאם לסיכום דיון מיום 1.7.19 במשרד המשפטים בנושא אישור תשריט ותכנית לקצא"א. נטען כי בהתאם לסעיף 14 לסיכום הדיון בו הוטל על הגורמים המקצועיים בקצא"א להעביר למנהל התיכנון את רשימת התכניות המאושרות החופפות לשטחי הפעילות של החברה, משמעותה היא כי היה על התובעת לפנות מזמן לות"ל ולוודא כי אין חפיפה.

אמנם שני הצדדים הסתייעו בעורכי דין שחייבו אותם מעבר לתעריף המינימאלי המומלץ, אולם בהיתחשב בשלב הדיוני, במורכבות ההליך והמשאבים שנדרשו, נדמה כי אין הצדקה לפסיקת הוצאות מעבר לסך של 20,000 ₪.

...

מקובלת עליי טענת התובעת כי שינוי עובדתי שהתרחש לאחר הגשת התביעה המייתר את הצורך בבירור התביעה, הן הנסיבות המתאימות ביותר להפסקת התובענה.

לשיקול זה יש לצרף את הכלל לפיו התובע הוא אדון על ההליך וככל ולא מנצל לרעה את הבקשה להפסקת התובענה כדי להשיג יתרון דיוני או כדי להכביד על הנתבע או לנסות ולשנות את המותב הדן בתיק, יש לאפשר לו לעשות כן. לא מצאתי בסיס משפטי לטענת הנתבע כי יש לדחות את התביעה ולא למחוק אותה כדי שיקום מעשה בית דין.

בסופו של יום נמצא מתווה תוך הסכמת התובעת, אולם שעה שהנתבעים היו מודעים לכך שההיתר שלהם סותר את תחום הרצועה, אין בידי לקבל טענתם כי אין זה סביר לדרוש מהם לבצע את הפניה לות"ל לצורך התאמת תוואי הרצועה.

מנגד, למרות שהייתה זכות לכאורית להגשת התביעה, עמדתה הראשונית של התובעת שלא עמדה על הוצאותיה, היא ראויה בנסיבות העניין, ואין לאפשר לתובעת לחזור בה מהצעתה רק כי הנתבע עמד על הוצאותיו.

על כן אני מורה על הפסקת התביעה בדרך של מחיקתה, ללא צו להוצאות.