בקצירת האומר אבהיר כי ככלל כי יש להפריד בכל הנוגע לחיוב אישי של אורגן ביחס לחיוביה של חברה שבניהולו בין חיוב נזיקי, אשר ביחס אליו נקבע כי "עצם העובדה שאדם פועל בכובעו כאורגן, נושא משרה או עובד של החברה אינה מקנה לו חסינות מפני חבות בנזיקין, ככל שמעשיו או מחדליו ממלאים אחר יסודותיה של עוולה נזיקית, אפילו אם הוא מבצע את העוולה לא למען עצמו אלא למען החברה. עם זאת, הודגש כי אורגן לא יישא באחריות אישית מכוח דיני הנזיקין בגין פעולות שבוצעו על ידי החברה, אם לא הייתה לו מעורבות כלשהיא בהם, אלא רק בגין פעולותיו שלו [ראו למשל: ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253 (1981) (הטלת אחריות אישית על מנהל חברה בעוולה של רשלנות); עניין צוק אור בעמ' 700-694 (הטלת אחריות אישית על מינהלי חברה בעוולה של גניבת עין); ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66 (2004) (הטלת אחריות אישית על מנהל חברה בעוולה של רשלנות); פסק דינה של השופטת ע' ארבל בעיניין יצהרי (הטלת אחריות אישית על מנהל חברה בעוולה של רשלנות)." לבין חיוב מעין חוזי מכח עיקרון תום הלב, אשר ביחס אליו נקבע כי "החובה לנהל משא ומתן בתום לב בטרם כריתת החוזה בהתאם לסעיף 12 לחוק החוזים אינה חלה רק על החברה אלא חלה גם על האורגן המנהל את המשא ומתן בשם החברה, וכי הפרת חובה זו עשויה להביא בנסיבות מסוימות להטלת אחריות אישית על האורגן לפצות את הצד הנפגע [ראו למשל: ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673 (1983); ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705, 729-726 (1994); ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (16.10.2005)]. עם זאת, הודגש "כי להטלת חבות אישית על המנהל אין די להווכח כי נורמת תום-הלב – המכתיבה רמת היתנהגות אובייקטיבית – הופרה, אלא יש להראות שעל המנהל רובץ אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים שיש בהם משום ביצוע עוולה או הפרת חובה חוקית" [השופט א' מצא בע"א 10385/02 מכנס נ' ריג'נט השקעות בע"מ, פ"ד נח(2) 53, 58 (2003) (להלן: עניין מכנס)].
...
לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים מצאתי כי יש לקבל את עיקר התביעה ולחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 575,363 ₪, ולהלן טעמיי –
אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לכך שהתובע סיפק לחברת א. חקלאות לימן בע"מ (להלן: החברה) מוצרי הודו ועוף טריים במשך שנים ארוכות, במהלכן נוצרו קשרים הדוקים בינו לבין מי שהיה בעליה הקודמים והמשיך וניהל את החברה לאורך כל שנות העבודה המשותפת, מר אמיר כהן, אחיינו של הנתבע.
כאן המקום להבהיר כי הגם שהתובע טען בכתב תביעתו כי הנתבע עצמו הוא שהציג את המצג, והגם שהתרשמתי כי התובע אינו יכול לשחזר במדויק מי אמר את הדברים באופן ישיר, הרי ששוכנעתי כי הנתבע, שהוצג כבעל המניות ובעל זכות החתימה היחיד בחשבון (ובהתאמה כמי שבקיא במצבה הכלכלי של החברה) לכל הפחות נכח באותה ישיבה ולא ביקש לסייג את הדברים או להתריע מפני קושי ממשי בהמשך עמידה בהתחייבויות החברה.
הנה כי כן אני קובעת כי במחדליו כאמור הסתיר הנתבע, הלכה למעשה, מעיניו של התובע את מצב הדברים לאשורו, גרם לו להסתמך על התחייבויות החברה תוך הגדלת גרעונו, והכל כאשר בהיותו בעל זכות החתימה בבנקים היה מודע וער למצב הדברים, לשיעור החובות אל מול נכסי החברה, לקשיי החברה בגיוס אשראי ולקריסתה של החברה.
יחד עם זאת שוכנעתי כי התנהלות הנתבע ומר כהן, בין היתר בחתימתו של מר כהן על ערבויות אישיות, בביצוע תשלומים בהעברות בנקאיות (בסכומים שאינם מבוטלים), ובהצגת הדברים כבעיה תזרימית זמנית, כדי להפחית ממידת האשם התורם החוזי שיש בנסיבות העניין לייחס לתובע.
כפועל יוצא, אני סבורה כי לתובע אשם תורם בשיעור שאינו עולה על 10% לגיבושו של החוב במלוא מימדיו.