הטבות לאזרחות לפי סעיף 2 בחוק השבות

אשר לטענות הדסה לעניין סמכות בית הדין לידון בתוקף הנישואין, טוענת המערערת כי היא אינה חולקת על סמכותו שבגררה של בית הדין לידון בתוקף הנישואין אך לטענתה הדבר צריך להעשות בהתאם לדין החל לפי סעיף 2 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, היינו לפי דין תורה.

אשר-על-כן, יהיה המניע לעריכת הנישואין "למראית עין" אשר יהיה, הצדדים להם לא יהיו "בני-זוג" לעניינו של סעיף 4א הנ"ל", וכפי שהדגישה השופטת בייניש "לעניין זה יש להבחין בין המניעים להקמת התא המשפחתי המבטא חיים משותפים של בני-זוג – מניעים שאינם רלוואנטיים – לבין עצם קיומו של תא משפחתי, שהוא הבסיס והתנאי לכיבוד הזכויות ולהענקת הטבות". ודוק, בהקשר לטענתה זו של המערערת, נזכיר כי הן סעיף 4א לחוק השבות והן סעיף 2 לחוק האזרחות המקנה אזרחות מכח שבות, אינם כוללים דרישה למגורים משותפים של בני הזוג (כפי האמור בסעיף 28(א) לחוק הגימלאות).

...

דא עקא, שממכלול הראיות (במקרה זה עדויות בלבד) שהובאו בפני בית הדין האזורי, עלתה תמונה שונה לגמרי, ולפיה הן המנוח והן הסובבים אותו, ובכלל זה המערערת, ידעו שימיו של המנוח ספורים המה, בשעה שקיימו את טקס הנישואים.

סיכומם של דברים: אי לכך ולאור כל המבואר לעיל, מששוכנע בית הדין האזורי, ובדין שוכנע על יסוד הראיות שהובאו לפניו, כי לעניין הענקת זכויות למערערת כשאירה של המנוח, מכח חוק פיצויי פיטורים והוראת כח אדם מס' 27/81 של הדסה מיום 19/3/81, המדובר בנישואין שנעשו בלא "כוונת נישואין" ("נישואין למראית עין") ומששוכנע, ובדין שוכנע על יסוד הראיות (בעיקר הראיות החיצוניות) שהובאו לפניו, כי לא היו כל שיתוף כלכלי או תלות כלכלית או אחרת בין המערערת למנוח בתקופה שקדמה לאותם נישואים, בדין קבע כי המערערת איננה זכאית להשלמת פיצויי פיטורים או פדיון ימי מחלה בלתי מנוצלים, מאת הדסה.

סוף דבר - אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, ערעורה של המערערת – נדחה.

"עולה" מוגדר בתקנה כמי שיש בידו אשרת עולה לפי סעיף 2 לחוק השבות או תעודת עולה לפי סעיף 3 לחוק השבות או אשרה או רישיון לישיבת אירעי מסוג (א1) (עולה בכח) לפי תקנה 6(א) לתקנות הכניסה לישראל.

בית המשפט העליון דחה את בקשתה וקבע: "אין זאת אומרת שיהודי אשר עלה ארצה על פי אשרת עולה, או שקבל תעודת-עולה בהיותו בארץ, לא יוכל לעולם לאבד את המעמד שרכש לעצמו עקב היותו עולה. מחוק השבות, סעיף 2(ב), ברור שעליה ארצה משמעותה בחוק כמשמעותה בלשון בני אדם, היינו כניסת יהודי לארץ על מנת להשתקע בה לישיבת קבע, ועל כן מעמדו של העולה בארץ הוא ממילא מעמד של תושב קבע... אם אותו אדם 'ירד' מן הארץ במובן המקובל של המילה, כלומר ניתק את קשרי המגורים שלו כאן, ורכש לעצמו מקום מגורים קבוע בחוץ לארץ בודאי יוכל לבוא לאחר מכן שנית לארץ כתייר או כתושב אירעי". ובהמשך – "עובדה היא שעד היום לא רכשה המבקשת מקום מגורים קבוע בחוץ לארץ, ובעלה הוא אזרח המדינה ותושב קבוע בארץ, וכאן ביתם המשותף. אין איפוא ספק שכאן 'מאכסימום הקשרים הביתיים שלה'...". והינה, גם בפסיקה מאוחרת יותר נדחו בקשות של פרטים, שהיו זכאים לעלות ארצה מכוח חוק השבות, לקבל אשרת עליה, לאור העובדה שלא הוכיחו כי בכוונתם להשתקע בפועל במדינת ישראל: בבג"ץ 1292/12 ודים ליבשיץ נ' שר הפנים פסקה 13 (05.03.2014) דן בית המשפט העליון בעתירה לקבלת אשרת עלייה ודחה אותה, בין היתר, הואיל ולא הוכח כי העותר מתכוון להשתקע בישראל: "תנאי מקדמי לזכותו של יהודי לעלות ארצה, הוא הבעת רצון להשתקע בישראל. האם הביע העותר דנן רצון שכזה? סבורני כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה. העותר אמנם טען בשפה רפה על כוונתו לחיות בישראל, אולם כלל הנסיבות מעלות ספק ממשי, ודומה כי הכוונה הנטענת אינה רצינית. העותר מנהל את עסקיו מחוץ לישראל, באוקראינה ובגרמניה; הוא ומשפחתו, קרי, אישתו ובנו, חיים בגרמניה; העותר הבהיר בדיון לפנינו כמו גם בהזדמנויות קודמות, כי הקשר עם אישתו חזק ויציב. אין בכוונתו להפרד ממנה. משבחר העותר לקשור את גורלו עם אישתו, נתינת אוקראינה, על אדמת גרמניה, לא עם העותרת, ולא בישראל, אין הוא יכול להלין על החלטת משרד הפנים שלא להעניק לו מעמד מכוח חוק השבות. כפי שציינו המשיבים, ככל שיחליט העותר בעתיד כי בכוונתו להשתקע בישראל, ויפנה בבקשה מתאימה לקבלת מעמד עולה, ישובו גורמי המיקצוע אצל המשיבים ויבחנו את בקשתו מחדש. בתמצית: לנוכח העובדה שלעת הזאת העותר אינו ממלא אחר התנאי המקדמי על-פי חוק השבות, קרי, הוא אינו מתכוון להשתקע בישראל, הרי שלא נפל פגם בהחלטה על דחיית בקשתו לקבל מעמד מכוח חוק השבות". ראו גם בג"ץ (ירושלים) 758/88 ריצ'רד קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 517 (1992), שם נדונה עתירה לקבלת אשרת עלייה מכוח סעיף 4(א(א) לחוק השבות ונקבע כי: "זכויותיה לפי סעיף 4א(א) כלא יהודיה הן כזכויות יהודי לפי חוק השבות. כשם שזכותו של יהודי לקבלת אשרת עולה מוקנית לו אם הביע את רצונות להשתקע בישראל, כן זכותה תלויה בהבעת רצון כזה. אך בהיותה קטינה, לא די בהבעת רצונה שלה. היא נתונה לאפוטרופסות של הוריה, הכוללת גם את קביעת מקום מגוריה... לא כל שכן את קביעת המקום בו תשתקע". על הדרישה להשתקע בישראל לצורך קבלת מעמד של עולה מעידים גם המסמכים שיש למלא במסגרת הבקשה לקבלת תעודת עולה.

עולה מהאמור, כי משבחר מתקין התקנות לתת את ההטבה במס רכישה למי שקבל תעודת עולה או אשרת עולה מכוח חוק השבות או למי שקבל אשרה או רישיון לישיבת אירעי מסוג א1 (עולה בכח) לפי תקנה 6(א) לתקנות הכניסה לישראל, הוא הביע בכך את רצונו לקשור בין מתן ההטבה במס לבין השתקעות במדינת ישראל, כנדרש מ"עולה".

...

בית המשפט העליון דחה את בקשתה וקבע: "אין זאת אומרת שיהודי אשר עלה ארצה על פי אשרת עולה, או שקיבל תעודת-עולה בהיותו בארץ, לא יוכל לעולם לאבד את המעמד שרכש לעצמו עקב היותו עולה. מחוק השבות, סעיף 2(ב), ברור שעליה ארצה משמעותה בחוק כמשמעותה בלשון בני אדם, היינו כניסת יהודי לארץ על מנת להשתקע בה לישיבת קבע, ועל כן מעמדו של העולה בארץ הוא ממילא מעמד של תושב קבע... אם אותו אדם 'ירד' מן הארץ במובן המקובל של המילה, כלומר ניתק את קשרי המגורים שלו כאן, ורכש לעצמו מקום מגורים קבוע בחוץ לארץ בוודאי יוכל לבוא לאחר מכן שנית לארץ כתייר או כתושב ארעי". ובהמשך – "עובדה היא שעד היום לא רכשה המבקשת מקום מגורים קבוע בחוץ לארץ, ובעלה הוא אזרח המדינה ותושב קבוע בארץ, וכאן ביתם המשותף. אין אפוא ספק שכאן 'מכסימום הקשרים הביתיים שלה'...". והנה, גם בפסיקה מאוחרת יותר נדחו בקשות של פרטים, שהיו זכאים לעלות ארצה מכוח חוק השבות, לקבל אשרת עליה, לאור העובדה שלא הוכיחו כי בכוונתם להשתקע בפועל במדינת ישראל: בבג"ץ 1292/12 ודים ליבשיץ נ' שר הפנים פסקה 13 (05.03.2014) דן בית המשפט העליון בעתירה לקבלת אשרת עלייה ודחה אותה, בין היתר, הואיל ולא הוכח כי העותר מתכוון להשתקע בישראל: "תנאי מקדמי לזכותו של יהודי לעלות ארצה, הוא הבעת רצון להשתקע בישראל. האם הביע העותר דנן רצון שכזה? סבורני כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה. העותר אמנם טען בשפה רפה על כוונתו לחיות בישראל, אולם כלל הנסיבות מעלות ספק ממשי, ודומה כי הכוונה הנטענת אינה רצינית. העותר מנהל את עסקיו מחוץ לישראל, באוקראינה ובגרמניה; הוא ומשפחתו, קרי, אשתו ובנו, חיים בגרמניה; העותר הבהיר בדיון לפנינו כמו גם בהזדמנויות קודמות, כי הקשר עם אשתו חזק ויציב. אין בכוונתו להיפרד ממנה. משבחר העותר לקשור את גורלו עם אשתו, נתינת אוקראינה, על אדמת גרמניה, לא עם העותרת, ולא בישראל, אין הוא יכול להלין על החלטת משרד הפנים שלא להעניק לו מעמד מכוח חוק השבות. כפי שציינו המשיבים, ככל שיחליט העותר בעתיד כי בכוונתו להשתקע בישראל, ויפנה בבקשה מתאימה לקבלת מעמד עולה, ישובו גורמי המקצוע אצל המשיבים ויבחנו את בקשתו מחדש. בתמצית: לנוכח העובדה שלעת הזאת העותר אינו ממלא אחר התנאי המקדמי על-פי חוק השבות, קרי, הוא אינו מתכוון להשתקע בישראל, הרי שלא נפל פגם בהחלטה על דחיית בקשתו לקבל מעמד מכוח חוק השבות". ראו גם בג"ץ (ירושלים) 758/88 ריצ'רד קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 517 (1992), שם נדונה עתירה לקבלת אשרת עלייה מכוח סעיף 4(א(א) לחוק השבות ונקבע כי: "זכויותיה לפי סעיף 4א(א) כלא יהודיה הן כזכויות יהודי לפי חוק השבות. כשם שזכותו של יהודי לקבלת אשרת עולה מוקנית לו אם הביע את רצונות להשתקע בישראל, כן זכותה תלויה בהבעת רצון כזה. אך בהיותה קטינה, לא די בהבעת רצונה שלה. היא נתונה לאפוטרופסות של הוריה, הכוללת גם את קביעת מקום מגוריה... לא כל שכן את קביעת המקום בו תשתקע". על הדרישה להשתקע בישראל לצורך קבלת מעמד של עולה מעידים גם המסמכים שיש למלא במסגרת הבקשה לקבלת תעודת עולה.

בסופו של דבר, ההכרעה בשאלות אלו היא נסיבתית.

עם זאת, צודק המערער כי קביעה לפיה ההקלה בתקנה 12 מותנית בהיות העולה "תושב ישראל" עשויה להפר את האיזון הדק הקיים כיום בין ההקלה במס רכישה הניתנת לעולה לפי תקנה 12 לתקנות מס רכישה לבין ההטבה הניתנת לתושב ישראל הרוכש את דירתו היחידה בישראל לפי סעיף 9(ג1ג)(2) לחוק, עד כדי איון ההטבה לפי תקנה 12 במקרה בו העולה רוכש את דירתו היחידה בישראל (כאשר שווי הדירה אינו עולה על כ- 5 מיליון ש"ח) והותרת התקנה רלוונטית רק ברכישת דירתו השנייה של העולה, כל זאת בניגוד לתכלית התקנה לסייע לעולה דווקא בצעדיו הראשונים בישראל, עת הוא מסתגל לחייו החדשים בה. סוף דבר לאור כל הטעמים המפורטים לעיל, אציע לחברי הוועדה לדחות את הערר.

מדינה אינה יכולה לאפשר את ההנאה מהזכויות שהיא מעניקה לאזרחיה לאנשים המזייפים מסמכים – קל וחומר לאנשים המטעים את מערכות המימשל והמשפט בארץ, מוציאים מהן מסמכים שאין הם זכאים לקבלם ועל סמך אותם מסמכים מוציאים הטבות מן המדינה, הטבות שהן למעשה על חשבון שאר האזרחים ובנגוד לדעתם.

] על מנת לשוב כאן ליהדות באופן רישמי ולהתערות מחדש בעם היהודי", אך את אזרחותו יוכל הלה לקבל על ידי גיור המזכה אותו במעמד עולה מכוח סעיפים 1 ו־4ב לחוק השבות ומכוח סעיף 3(א) לאותו חוק המקנה מעמד של עולה גם ליהודי – ללא הבחנה אימתי היה ליהודי, אם קודם בואו ארצה או לאחר בואו - שבא ארצה שלא כעולה ולאחר בואו החליט להשתקע בארץ, ובאזרחות ישראלית לפי סעיף 2(ב)(4) לחוק האזרחות, תשי"ב – 1952, המקנה גם ל'עולה' כזה 'אזרחות מכוח שבות'.

...

מסקנות לאור האמור: דין הערעור להתקבל חלקית: גיורם של המערערים תקף הם יהודים על פי ההלכה ואין אפשרות לבטל גיורם.

הרב שלמה שפירא פסק דין ומתן הוראות סוף דבר אנו פוסקים ומורים כדלהלן: הערעור מתקבל חלקית: גיורם של המערערים תקף, הם יהודים על פי ההלכה ואי אפשר לבטל את גיורם.

עם זאת, לאור העדות שנמסרה בפנינו על אורח חייו של [פלוני], אנו מאשרים מכאן ואילך (ולא למפרע) את מעמדו האישי האזרחי כיהודי, של המערער [פלוני].

לצד זאת, נוספה לחוק האזרחות הוראה נפרדת שעוגנה בסעיף 11(א), ולפיה אזרח ישראלי שיצא שלא כדין למדינה עוינת (אחת המדינות הנזכרות בסעיף 2א לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד-1954), או רכש את אזרחותה, יראוהו כמי שויתר על אזרחותו הישראלית וזו תבוטל מיום יציאתו מישראל (ראו בהקשר זה: בג"ץ 2934/07 שורת הדין – Israel Law Center נ' יושבת ראש הכנסת, פ"ד סב(3) 92 (2007) (להלן: עניין שורת הדין)).

יתר על כן, ההסדר הישראלי מבוסס על ביצוע מעשי הפרת אמונים בעבר ("עשה מעשה שיש בו משום הפרת אמונים למדינת ישראל"), ולא על מסוכנות פוטנציאלית בראייה צופה פני עתיד (זאת, להבדיל למשל, מסעיף 2(ב) לחוק השבות, התש"י-1950 המאפשר לשר הפנים למנוע מתן אשרת עולה לאדם שעלול לסכן את בטחון המדינה או שלום הציבור; וכן להבדיל מההיגיון המנחה במעצרים מינהליים, וראו: דנ"פ 7048/97 פלונים נ' שר הבטחון, פ"ד נד(1) 721, 742 (2000)).

בין היתר, לאזרח נתונה הזכות לייסד מפלגה (סעיף 2 לחוק המפלגות, התשנ"ב-1992); להישתתף במשאל עם, לפי חוק-יסוד: משאל עם; לכהן בתפקידים פוליטיים בכירים (ראו: סעיף 4 לחוק-יסוד: נשיא המדינה; סעיף 5 לחוק-יסוד: השפיטה; סעיף 8 לחוק-יסוד: מבקר המדינה; סעיף 4(ב) לחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם, התשל"ה-1975).

באשר לטיב המעמד, גם לשיטתי מעמד של תושבות קבע לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל) יש בו כדי להפחית את הפגיעה במי שנותר מחוסר אזרחות, במצב הדברים שבו המדינה מעניקה זכויות והטבות רבות הן לאזרחי המדינה, הן לתושבי קבע (וראו גם: פסקה 38 לחוות דעתה של הנשיאה).

...

על יסוד דבריי אלה, סבורני כי ההסדר בתוצרתו הנוכחית אינו צולח את מבחן המשנה השלישי – מבחן המידתיות במובן הצר.

לשיטתי, לאחר שמצאנו כי רישיון לישיבת קבע לפי חוק הכניסה לישראל אינו נותן משקל מספק לצורך להבטיח את יציבות מעמדו של אותו אדם, אין די בו כדי לצמצם במידה מספקת את הפגיעה המשמעותית שתיגרם למי שאזרחותו תבוטל מבלי שהוא בעל אזרחות נוספת.

על פי הרישא לסעיף 11(ב)(2), ביטול האזרחות מותנה בכך שלא יוותר אותו אדם חסר כל אזרחות, ובלשונו: "ובלבד שעקב ביטול האזרחות לא יוותר אותו אדם חסר כל אזרחות"; אלא שבהמשך ישיר לכך נאמר: "ואם יוותר חסר כל אזרחות כאמור – יינתן לו רישיון לישיבה בישראל כפי שיורה שר הפנים". אני מסכימה עם הנשיאה כי גם אם ניתן לפרש "רישיון לישיבה בישראל" כמקנה אפשרות לשר הפנים ליתן לאדם שנותר חסר אזרחות, רישיון לישיבת ארעי – כעמדה שהציג השר, פירוש הוראת החוק באופן כזה היה מוביל למסקנה שההסדר אינו עומד במבחן המידתיות.

בהתאם לסעיף 2 לחוק לתיקון סדרי המנהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1958, על עובד ציבור המשתמש בסמכות שניתנה לו על פי דין להחליט בבקשה שהוגשה לו ולהשיב לה בהקדם ולא יאוחר מ- 45 ימים מיום קבלת הבקשה.

ככל שנידרש למשיב פרק זמן נוסף לשם ביצוע פעולות נוספות טרם מתן ההחלטה, היה עליו להודיע על כך לעותרים לפי סעיף 2(ג) לחוק ההנמקות.

העותרים הגישו עתירות נוספות בנוגע להקפאת יתרת זכויות והטבות עולה שניתנו להם ממשרד העלייה והקליטה ומשרד הבינוי והשיכון ובשים לב לכך שרשות האוכלוסין וההגירה סבורה, כי הם רכשו אזרחותם מכוח חוק השבות על ידי מתן פרטים כוזבים ושר הפנים שוקל לפעול לביטולה.

...

טענות המשיב דין העתירה להידחות תוך חיוב העותרים בהוצאות משפט.

בנסיבות אלו, אין בידי המשיב להיעתר לבקשתם להנפקת דרכון על בסיס מידע קיים אשר אין מחלוקת כי שגוי.

עמדתה בעניין זה סבירה ומקובלת עליי.

בנסיבות אלו, מצאתי, כי אין להיעתר לעתירה ולהורות למשיב ליתן לעותרים דרכון לתוקף של שנה לפחות.

לאור כל המפורט, העתירה נדחית.