החשיבות של פיצוי קורבנות עבירות מין

לענייננו חשוב לציין כי נקבע שהעותרת 1 זכאית לפצוי בסך 100,000 ש"ח בגין הנזק הלא ממוני שניגרם לה. זאת, כיוון שבעקבות הארוע נאלצה העותרת 1 להעתיק את מקום מגוריה ובית ספרה ולהחקר על ידי חוקרת נוער.

בכל הנוגע לפצוי בגין הגברת סיכון טוענים העותרים כי ניתן לומר שעניין הפגיעה הנפשית בקורבנות עבירות מין הוא עניין של ידיעה שיפוטית, ולפיכך מן הראוי לקבוע סטאנדרטים לפיהם יוכלו הערכאות הנמוכות לפסוק בעיניין זה. כן טוענים העותרים בהקשר זה כי לא היה מקום לידרוש מהם להמתין לגיבוש נזקיה של העותרת 1, שכן במקרה של קטינים הנפגעים על ידי מבוגרים המתנה לגיבוש המוחלט של הנזק עלולה להביא למצב שבו לא יהיה לאותם קורבנות ממי להפרע.

...

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור הגישו העותרים בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. פסק הדין העיקרי בבקשת רשות הערעור ניתן מפי השופט א' רובינשטיין, שקבע כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור של העותרים אך לדחות את הערעור לגופו.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות.

אשר על כן, העתירה נדחית.

על חשיבותו של הפצוי בהליך הפלילי עמד בימ"ש המחוזי בת"פ (חי) 159/01 מדינת ישראל נגד פלוני (לא פורסם, מיום 6.12.01) בשינויים המחויבים לענייננו (שם דובר בעבירות מין) בקובעו - "ערים אנו לקושי המעשי של אסיר לפצות את קורבנות הפשע. ואולם מדיניות הענישה הראויה מחייבת קביעת אמות מידה שיהוו גורם מרתיע לכל עבריין. מבין גורמי ההרתעה גם הידיעה כי הפוגע יפצה את הקורבן על פגיעתו. במקרה שבפנינו שום פיצוי כספי לא יוכל לפצות על הנזק שניגרם.... מובן כי בפסיקת הפצוי העונשי איננו מתיימרים לפסוק פיצוי המשקף את מלוא הנזק. למתלוננת שמורה הזכות לנקוט בעיניין זה בהליך אזרחי מתאים בבית המשפט המוסמך." הגם שלא הוגשו תסקירי קורבן, הרי שאין חולק בדבר הנזק הפיזי שניגרם למתלוננים בהתאם לסעיף 40ט(א)(4) לחוק, שאף הוכח במהלך שמיעת הראיות בהתאם לסעיף 40י(א) לחוק, לו נילווה מטבע הדברים מימד מסוים של עוגמת נפש וסבל נפשי, שהיקפם לא הוכח.

...

בקליפת אגוז יאמר כי העונשים בגין תקיפה סתם נעים העונשים בין של"צ למאסר בן מספר חודשים בודדים (ראו החלטתי בת"פ 9911-08-120 מ"י נגד לוין), בעוד שבגין תקיפה הגורמת חבלה ממשית נעים העונשים בין עבודות שירות למאסר בפועל.

בנוסף, בגין מכלול העבירות בהן הורשע נאשם 1 בתיק המצורף, בד בבד עם העבירות האמורות בהן הורשע בתיק העיקרי, אין מנוס מטלת עונש מאסר בפועל, מאחורי סורג ובריח.

וכך מובא בעניין זה בע"פ 5604/11 נידאל נאסר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, מיום 5.10.11)- "לא אחת עמד בית משפט זה על החומרה היתרה הנודעת לעבירות נשק בכלל, ולעבירת החזקת נשק בפרט, המקימה סיכון ממשי וחמור לציבור ויוצרת פוטנציאל להסלמה עבריינית, ולפיכך מחייבת ליתן ביטוי עונשי הולם ומרתיע באמצעות הרחקת מבצע העבירה מן החברה לתקופה מסוימת (ראו למשל: רע"פ 5921/08 פלוני נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 6.5.2009); ע"פ 6583/06 אדהאם נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 5.12.2006); ע"פ 6294/10 אלקיעאן נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 13.2.11))." מתחם העונש ההולם בעבירת החזקת נשק בלבד נע בין עבודות שירות לשנת מאסר, ועל כן אין מנוס מטלת עונש מאסר מאחורי סורג ובריח אף בעניינו של נאשם 3, שהורשע בעבירה זו לצד עבירת תקיפה הגורמת חבלה ממשית בצוותא.

]המשנה לנשיאה נ' הנדל: מונח לפני ערעור על הכרעת דין ועל גזר דין (תפ"ח 1906-11-18, כב' השופטים י' רז-לוי, ג' שלו וא' משניות), במסגרתם הורשע המערער בשורת עבירות מין חמורות שביצע באחותו (להלן: המתלוננת) ונגזרו עליו 19 שנות מאסר בפועל ופצוי בסך 258,000 ₪.

בא כוחו של המערער שב וטען לפנינו כי אין זה סביר שקורבן עבירות מין לא תשתף נפש חיה בפגיעה בה, במשך זמן כה רב. ברם, גם כאן הניסיון השפוטי ואף מחקרים פסיכולוגיים מלמדים אותנו כי כבישת עדות זמן ממושך היא תופעה אופיינית לקורבנות עבירות מין בכלל ולקורבנות עבירות מין במשפחה בפרט.

התסקיר מדגיש את הצורך של המתלוננת בטיפול, צורך אשר עלה גם בעדויות שנסקרו לעיל, וכן מדגיש את החשיבות בפצוי שיסייע לה לבצעו.

...

לשקרים האלה של המערער מצטרפות ראיות אותן מצא בית המשפט קמא כראשית הודאה, המחזקות גם הן את גרסת המתלוננת.

המסקנה היא כי גם עונש המאסר בפועל וגם שיעור הפיצוי שהושת על המערער מהווים תגובה חברתית ראויה, השואפת להגן על בנות ובני החברה.

סוף דבר באומץ רב, המתלוננת פרצה את סכר השתיקה שנכפה עליה שנים כה רבות וחשפה את העבירות שביצע בה המערער.

התביעה טענה כי מיתחם העונש ההולם נע בין 20 ל- 40 חודשי מאסר, ועתרה להטיל על המערער עונש מאסר ברף התחתון של המיתחם, אך לא בתחתיתו, מאסר על תנאי משמעותי ומרתיע ופצוי משמעותי למתלוננת.

הניסיון מלמד שהפגיעות המתוארות בדברי המתלוננת ואמה הן פגיעות אופייניות, המותאמות לנסיבות המקרה ומדגימות את טיב והקף הפגיעות הנגרמות לקרבנות עבירות המין, שלא תמיד אוזרות כח להשמיע את קולן בבית המשפט.

עם כל החשיבות שיש לטפול בעבירות המדוברות, בסופו של דבר יש לראות את התמונה בכללותה.

...

עם כל החשיבות שיש לטיפול בעבירות המדוברות, בסופו של דבר יש לראות את התמונה בכללותה.

סופו של דבר, מעשה העבירה של המערער חמור והפגיעות שנגרמו למתלוננת בעטיו משמעותיות.

לא מצאנו עילה המצדיקה להתערב בגזר הדין של בית המשפט קמא ואנו דוחים את הערעור.

התובעת טוענת, בתמצית, כדלקמן: התובעת היתה קורבן לעבירות מין שבוצעו, לטענתה, על ידי חיים ולדר.

בעת שהיו נשואים היה מודע קורסיה לטענות התובעת נגד ולדר, ובשנת 2013 אף פעל לשם חתימה על הסכם פיצויים עם ולדר.

לעמדתה, אין מקום להשתיק את האגוד מלהביא לבית המשפט טענות ונתונים חשובים, וההתנגדות לצירופו היא חלק מאותו נסיון השתקה שבעניינו התביעה.

...

בבע"מ 164/11 פלונית נ' פלוני (נבו 29.04.2012) ציין בית המשפט העליון כי על פי גישה אחת הרשימה שבס' 1(2) לחוק היא בבחינת הסדר שלילי, המונע את הרחבת מעגל בני המשפחה שעניינם ראוי להתברר בבית המשפט לענייני משפחה, ועל פי גישה אחרת – הפרשנות התכליתית ולפיה בית המשפט לענייני משפחה נועד לרכז את מלוא המחלוקות המתגלעות בין בני משפחה מובילה למסקנה כי יש לתת להוראות החוק פרשנות מרחיבה.

לא מן הנמנע כי מהראיות שיוצגו ילמדו על שיקולים וטעמים הקשורים למערכת היחסים המשפחתית בין התובעת וקורסיה ולזיקה בינם ובין הנטען באשר לתצהיר שבלב התביעה – אולם עילת התביעה לא נובעת ממערכת יחסים זו. זאת, יחד עם הצורך בניהול ההליכים גם ביחס לויינרוט ולגב' ולדר (שלגביהם אין טענה כי בית המשפט לענייני משפחה הוא המוסמך), ובאופן שפיצול הדיון יהיה לא יעיל ועלול להוביל לתוצאות משפטיות לא רצויות – מביאים לכלל מסקנה כי דין הבקשה להורות על העברת הדיון בתביעה לבית המשפט לענייני משפחה להדחות.

אני מורה, לפיכך, כי ההליכים בתובענה זו ימשיכו ויתבררו במסגרת ההליך שלפני.