בהתייחס לזכויות הסוציאליות, טען ב"כ המשיבה כי למשיבה שני מקורות כספיים, האחד קצבת נכות מביטוח לאומי שרובה ככולה לא צריכה להכנס לפול המשותף, והשני תשלומים חודשיים בגין פוליסת ביטוח מנהלים על אובדן כושר עבודה, כאשר חלק מהרכיבים הם בגין החמרה במצבה הרפואי.
עוד הוסיף בית המשפט "...בהמליצו על ביצוע המשאבים בשווה, יביא המומחה בחשבון גם זכויות פנסיוניות להם זכאי הבעל וגם כספי חסכון או פוליסה הצבורים לתובעת בחברת ביטוח ובילבד שאלה אינם בעבור פיצוי על ניזקי גוף, כאב וסבל מפורשים, לאמור, לא יובא בחשבון אלה סך חסכון בעבור אובדן כושר עבודה". ובהמשך "סכומי קצבה או תשלומי ביטוח מעותדים, בגין נזק גוף לאחר מועד הקרע, לא יובאו בחשבון באיזון המשאבים, הוא הדין לגבי נכותו של הבעל ועל-פי אותם כללים" (להלן: פסק הדין הראשון).
לאור האמור, קבע המומחה כי מחצית מהקצבאות שקבלה המשיבה בתקופה מ-4.15 ועד 1.16 עליה להשיב למערער, וכי החל מקיצבת 2.16 יש לרשום ישירות בהפניקס את מחצית הקצבה באופן שתרשם על שם המערער וכך גם בהתייחס לחסכון הנצבר עד יום הקרע באופן שמחצית מערך הפדיון של החסכון ל-1.4.15 יש לרשום על שם המערער בהפניקס.
...
יתר על כן, בניגוד לאשר קבע בית משפט קמא, המשיבה חלתה במחלת הפוליו עוד בילדותה ולא מדובר בהתפרצות המחלה שהובילה לקבלת הקצבה, וכי לאור כל האמור לא היה מקום לבטל את קביעת המומחה.
העולה מהמקובץ כי לא היה מקום לקביעת בית משפט קמא לפיה מדובר בקצבה המשולמת שנים רבות בשל מחלת הפוליו שהתפרצה אצל המשיבה וכמובן מבלי לגרוע בשאלת נזק הגוף או כאב וסבל, אין ביניהם לבין הפוליסה בעניין אובדן כושר השתכרות, ומעת שהתשלומים הינם חלף שכר ולא בגין כאב וסבל.
אולם, לאור המסקנה דלעיל, יש מקום כי בית המשפט יבחן גם סוגיה זו, ולאור הקביעות דלעיל.
לאור כל האמור, לשיטתי, דין הערעור להתקבל באופן שהחריג שבסעיף 5(א)(2) לחוק יחסי ממון לא יחול, בהתייחס לתשלומים בגין הפוליסה מושא הערעור.
