בית המשפט העליון עמד בפסיקותיו פעם אחר פעם על חומרתן של עבירות הנשק שהפכו ל"מכת מדינה"; על הסיכון הרב הגלום בהן לגוף ולנפש; ועל מגמת ההחמרה בענישה בגין עבירות אלה.
...
אני סבורה כי המתחם האמור שנקבע בהלכה הפסוקה בגין עבירה של נשיאת נשק (30 עד 42 חודשי מאסר בפועל), עשוי להלום את עבירות נשיאת הנשק בנסיבות המקרה דנן בהעדר טעמים להקל בו. כך, שהרי במהלך 3 השנים בהן הנאשם 1 החזיק באקדח לסירוגין, הוא נשא אותו על גופו בטבורה של עיר, וכן השתתף בחתונות כשהוא נושא את האקדח עמו, על הסיכונים הכרוכים בכך.
בנסיבות המקרה דנן אני סבורה כי ראוי שהמתחם בעניינו של נאשם 1 יהיה מחמיר יותר.
בפס' 12-14 לעיל דנתי ברמת הענישה העדכנית הנוהגת בפסיקה, ואני מפנה לדבריי שם. ודוק, מאחר שהנאשם 2 נשא את הנשק על גופו למרחק קצר בלבד והחזיק בו למשך פרק זמן מצומצם, אני סבורה כי מן הראוי שהרף התחתון של מתחם העונש ההולם בעניינו של הנאשם 2, יהיה נמוך במידת-מה מהרף התחתון שנקבע בע"פ 5602/22 הנ"ל (פס' 13 לעיל) וכן מהעונש המזערי הקבוע בחוק, באופן שחלק מהעונש המזערי ירוצה על תנאי.
בהתחשב בערכים שנפגעו ובעוצמת הפגיעה בהם; בנסיבות ביצוע העבירות; במדיניות הענישה הנוהגת; ובעקרון ההלימה המהווה עקרון מנחה בענישה – אני סבורה כי מתחם העונש ההולם בעניינו של הנאשם 2 נע מ-26 עד 50 חודשי מאסר בפועל.
סוף דבר
נוכח מכלול הטעמים האמורים, אני גוזרת על כל אחד מהנאשמים כדלקמן:
נאשם 1 – נאדר אבו רג'ב:
48 חודשי מאסר בפועל, החל מיום מעצרו.
