החמרה במחלה כרונית בשל תנאי העבודה

במסמכיו הרפואיים של התובע צוין כי התובע סובל ממחלת "COPD" אשר אובחנה לאחר עבודתו במפעל ""נשר" ולטענת התובע בעקבות תנאי עבודתו.

עוד לפני תחילת עבודתו התובע סבל מאסטמה כרונית (מחלת ריאות חסימתית כרונית-COPD ), לכן זה לא נכון שהתובע החל לסבול ממחלה זו לאחר תחילת עבודתו.

משעה שהתובע נחשף לחומרים מזיקים במהלך עבודתו באופן קבוע ושעה שקיימת החמרה הדרגתית במצבו הרפואי והתפקודי, יש להכיר במחלת הריאות ממנה סובל כפגיעה בעבודה עקב אופי עבודתו ותנאי עבודתו.

...

לא מדובר בחוות דעת נטראלית הנסמכת על עובדות מוסכמות על ידי הצדדים ומשעה שהמומחה אינו מחויב להתייחס לחוות דעת רופא פרטי אלא להתייחס לשאלת הקשר הסיבתי, דין הטענה להידחות.

כמו כן, כי לא הוגשה בקשה להעברת חוות הדעת אל המומחה טרם כתיבת חוות דעתו לפיכך, גם מטעם זה אין ממש בטיעון התובע בעניין זה. בהעדר סיבה לסטות מחוות דעת המומחה המנוסחת באופן בהיר ונהיר, יש לדחות את התביעה ולהשית הוצאות על התובע.

סוף דבר לאור האמור לעיל, בהתבסס על חוות דעת המומחה הנעדרת סיבה לסטות ממנה משעה שהינה מנומקת וברורה, התוצאה היא כי דין התביעה להדחות.

לטענת המערער מחלת הפסוריאזיס ממנה סבל קודם לעבודתו, הוחמרה בעקבות תנאי עבודה והחשיפה ללכלוך.

פסוריאזיס הנה מחלת עור דלקתית כרונית המאופיינת בהופעה של נגעים אדומים עם קשקשת על פני הגו והגפיים.

...

טענות הצדדים המערער טוען כי יש לקבל את תביעתו או לחילופין להחזיר את התיק לבית הדין האזורי לצורך מינוי מומחה נוסף.

דיון והכרעה לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת הערעור ולטענות הצדדים בכתב ובעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל והתיק יוחזר לבית הדין האזורי לצורך מינוי מומחה נוסף.

שוכנענו כי נוכח תשובות המומחה ועמדתו הנחרצת העוברת כחוט השני בין חוות דעתו הראשונה לתשובות לשאלות הבהרה, הפניית שאלות הבהרה נוספות לא תקדם את הדיון ורק תסרבלו.

סוף דבר- בשים לב למכלול תשובותיו של המומחה, ומשעה שלא ראינו תועלת בהפניית שאלות הבהרה נוספות למומחה, ובנסיבותיו של תיק זה, דין הערעור להתקבל.

התביעה התבססה על אישור רפואי של ד"ר אמל ח'ליאלי מיום 3.3.20, אישור אשר המליץ לתובעת להיות בשמירת הריון, רטרואקטיבית, החל מיום 1.2.20 ועד למועד הלידה המשוער, וזאת בגין העובדה כי תנאי עבודתה של התובעת היוו סיכון עבורה ו/או עוברה (הגדרת המונח "שמירת הריון" בסעיף 58(2) לחוק).

דיון וסקירת האירועים הרלוואנטיים: התובעת סבלה מ-Ankylosing Spondylitis טרם ההריון, זוהי מחלה כרונית ולכן סבלה ממחלה זו גם בתקופה שבמחלוקת (1.4.20 ועד ללידה).

למרות שלא עולה מתיקה הרפואי כאילו ישנה החמרה במצבה, ייתכן כי הפנייתה של התובעת לרופא תעסוקתי היה מאפשר צימצום מסויים בהקף עבודתה שהיה מקל עליה.

...

לאחר שנתנו את דעתנו לחוות הדעת ולטענות הצדדים, ובשים לב לתשתית העובדתית המוסכמת, באנו לכדי מסקנה כי דין התביעה להידחות.

די בכל אלה כדי להביא למסקנה שבתובעת לא מתקיימת הגדרת המונח "שמירת הריון" שבסעיף 58(1) לחוק.

לאור האמור לעיל, התביעה נדחית.

לאור תשתית עובדתית זו מונה ד"ר אברהם ששון, מומחה בכירורגיה אורתופדית, כמומחה-יועץ רפואי מטעם בית הדין (להלן – המומחה), וזה נתבקש להשיב על השאלות הבאות: מהו הליקוי ממנו סובלת התובעת בבירכיים? האם קיים קשר סיבתי בין תנאי עבודתה של התובעת ובין הליקוי בו לקתה או החמרתו? כאמור, על מנת לקבוע קיומו של קשר סיבתי, יש צורך בסבירות של מעל 50% כי תנאי העבודה השפיעו במידה זו או אחרת על התפתחות הליקוי או החמרתו, דהיינו יותר סביר לקבוע שתנאי העבודה השפיעו על הופעת הליקוי או החמרתו, לעומת המצב ההפוך שתנאי העבודה לא השפיעו? גם החמרת מצב הליקוי עקב העבודה משמעה קיום קשר סיבתי בין השניים.

אולם בהמשך ציין המומחה כי לא מדובר במחלה שהצטברה אט אט בגלל תנאי העבודה, שכן היה כאן שימוש יתר בבירכיים אך לא כריעת ברך (תשובה ג' ופרק המסקנות לחוות הדעת).

לא מצאתי גורמים תחלואתיים נוספים או מחלות כרוניות אחרות אשר עשויים לגרום או להחמיר שינויים נווניים בבירכיים.

...

בסיכומיה, טוענת התובעת בין היתר כי יש לקבל את התביעה שכן לטעמה ד"ר קובו הכיר בהחמרה במצב ברכיה כפגיעה בעבודה.

הנתבע טוען כי יש לדחות את התביעה לאור חוות דעתם של המומחה ושל ד"ר קובו, לאורם עולה כי התובעת לא הוכיחה קיומו של קשר סיבתי בין תנאי עבודתה ובין הליקוי בברכיים.

איננו מקבלים את טענת התובעת המנסה לקרוא את תשובת ד"ר קובו בענין מידת ההשפעה, ככזו המתייחסת להשפעת תקופת העבודה שנמשכה שנה על הנזק בכללותו בברכיים, בהשוואה לגורמים שאינם קשורים לעבודה.

בשל כך הגיע ד"ר קובו למסקנה כי יש קשר סיבתי בין תנאי העבודה לליקוי, בדרך של החמרה.

בנסיבות אלו, יש לדחות את התביעה, ללא צו להוצאות.

המשיב הגיש תביעה להכרה במחלת הריאות (copd) בה לקה, לטענתו, בשל תנאי עבודתו על דרך המקרוטראומה/מחלת מיקצוע.

למומחה הועברו שאלות הבהרה נוספות אשר השיב עליהן כך - "במענה לשאלת הבהרה מספר 6, העוסקת בשאלה האם המשך עבודה בחשיפה לחומרים 10 שנים לאחר הפסקת העישון יכולה להשפיע על שאלת ההשפעה של תנאי עבודתו של התובע על מחלתו או בדרך של החמרה, ציינת כי לא ניתן לקבוע בודאות שהיתה השפעה. עם זאת, רשמת כי "במידה והיו ריכוזי מתכת קדמיום גבוהים בעמדת עבודתו ליד מכונת הדפסה, ניתן לשער שיתכן והייתה השפעה כלשהי (גם אם בדרך החמרה) של עבודתו על מחלתו.

בשלב ראשון, ציין המומחה בחוות דעתו מיום 5.9.2022, לפני שלב שאלות ההבהרה, כי "במקרה שלפנינו מדובר במעשן כבד שהפעיל מכונות כירסום ומכונות הדפסה בעבודתו ולקה במחלה ריאתית כרונית המתאפיינת בשינויים אמפיזמטוטים ופיברוטיים בפסגות הריאות" וכי הסיבה לכך היא "עקב עישון כבד אשר אחראי למעלה מ-85% מקרים של המחלה ושהנו גורם וודאי עקרי לנזק הריאתי". המומחה ציין כי "התובע היה מעשן כבד במשך כ-30 שנה ולפיכך הגורם המשמעותי ביותר בגרימת מחלה ריאתית חסימתית כרונית (COPD) כן קיים במקרה הנידון". בבחינת שאלת הקשר הסיבתי קבע המומחה, כי מיתקיים קשר סיבתי של מעל 50% בין עבודת המשיב לבין מחלתו עקב חשיפה לחומרים כדוגמת קדמיום, אבץ, אוקסיד ואלומיניום על דרך של החמרת מצב הליקוי עקב העבודה.

...

המומחה הסביר כי "מהמחקר ניתן ללמוד כי ישנם מספר גורמי סיכון ל- copd וכי לעישון וחשיפה תעסוקתית יש "אפקט תוסף". כאשר השיב המומחה לשאלות ההבהרה המתייחסות לממצאי המחקר – "The occupational burden of chronic obstructive pulmonary disease" השתמש המומחה במילים "המסקנה...איננה משוללת יסוד" והקדים והסביר כי תשובתו היא "כפי שסיכמו מחברי המאמר". כאשר ביחס למאמר זה טען המומחה, כי "יצוין שגם במחקר הזה חשיפה תעסוקתית כלל לא הייתה מוגדרת ומוכחת והחוקרים הסתמכו על דיווחים עצמאיים של המשתתפים". כך הגיע המומחה לתשובה לפיה "לא ניתן לשלול השפעה משמעותית של תנאי העבודה". בתשובותיו לשאלות ההבהרה בסבב השני השיב המומחה, כי לא עמדו בפניו מסמכים המעידים על חשיפת המשיב בתקופה הנדונה לריכוזי קדמיום גבוהים כנדרש על פי תקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות העובדים במתכות מסוימות), תשנ"ג-1993, ואף לא בדיקות פיקוח רפואיות עקב חשיפה לקדמיום.

כן הסביר כי קביעתו בדבר סבירות של לפחות 50% להשפעת עבודת המשיב ליד מכונות הדפסה על מחלתו "לא רק בהתחשב בחשיפתו לקדמיום אלא בהתחשב בכלל החומרים להם נחשף בעבודתו, אשר עפ"י הספרות הרפואית מסוגלים במידה כלשהי לתרום למחלתו של התובע או לפחות להחמרתה". בהמשך השיב המומחה כי הוא מעריך שהיו מספר גורמים למחלתו של המשיב "כאשר השפעת העישון היא העיקרית בגרימת/החמרת מחלתו" וממשיך "אינני יכול לשלול השפעת התעסוקה של התובע בשיעור של 20% לפחות". ניתוח זה של תשובות המומחה אינו יכול לבסס מסקנה ודאית על קשר סיבתי בין המחלה לתנאי העבודה.

סוף דבר הערעור מתקבל כך שעניינו של המשיב יוחזר לדיון בפני בית הדין האזורי לצורך מינוי מומחה נוסף.