החלת משפט ישראלי בישובים מחוץ לישראל בשל קשרים הדוקים

הנתבעים לא הכחישו או טענו כי הכספים יצאו מישראל; הדין החל הוא הדין הישראלי – עילות נזיקיות בהתאם לדין "מקום ביצוע העוולה", עילת עשיית עושר ולא במשפט הנובעת מהמעשה הנזיקי ולחלופין דין מקום ההתעשרות , עוולת הגזל הכפופה לבררת הדין בנזיקין, אך גם לדין החל במקום הימצאו של הנכס הקנייני, לרבות מיטלטלין; לנתבעים זיקות הדוקות לישראל בניהול עסקים נוספים, ניהול חשבונות בנק בישראל, ניהול הליכים משפטיים בישראל, היותם אזרחי ישראל (בנוסף לשלילת אזרחותו האוקראינית של הנתבע 1 וויתור הנתבע 2 על אזרחותו האוקראינית); בחינת האפשרות לצרף בפורום אחד את כל הצדדים וליישב את המחלוקת בכללותה בהתדיינות אחת, בהיות דיסקונט נתבע מרכזי בתביעה והקושי בבירור התביעה נגדו באוקראינה; היות הנתבעים בעלי ממון רב ויכולת כלכלית לניהול ההליך כאן כשם שמנהלים באנגליה ובארה"ב; אפקטיביות אכיפת פסק דין שיינתן בישראל מאחר והכספים הועברו לחשבון בדיסקונט; שקולי נוחות ויעילות הגם ומשקלם נמוך נוכח הגלובליזציה והתפתחות הטכנולוגיה, נוטים לטובת התובע נוכח העדר טענות טובות ומבוססות של הנתבעים ומקיומם של מסמכים, מידע, עדים וראיות רבות בישראל לרבות ביחס לפעולות בחשבון של הנתבעת 4 ובשימוש שנעשה בכספים בגבולות ישראל.

משנת 2019 הנתבע 1 כלל לא ביקר בישראל; תקנה 500(7): התובענה אינה מבוססת על מעשה או מחדל שנעשו בישראל כי אם באוקראינה או קפריסין שם לכאורה ארעו עיקר המעשים/מחדלים שמרכיבים את העוולה הרלוואנטית או המרכיבים המשמעותיים ביותר, כך גם לגירסת התובע עצמו זאת בנגוד לטענת התובע כי די בכך ש"המרכיב האחרון בשרשרת" ארע בישראל כדי להחיל את תקנה זו. על פי כתב התביעה, המעשים הנטענים בוצעו במקום בו ניטלו הלוואות המקור, למרות ניסיון התובע לטשטש זאת באמצעות טענה גילגול פירות המעילה.

התשתית הראייתית והעובדתית הנדרשת ליישוב טענות התובע כנגד דיסקונט להפרות חוק איסור הלבנת הון בישראל, הן שונות ונפרדות מאלו של הנתבעים הזרים בתיק שעוסקות במעילה באוקראינה.

אמנם, לא נעלמו מעיני הקשרים של הנתבעים לישראל, כפי שנטענו והוכחו על ידי התובע, אלא שקשרים אלו הינם מתקופות שקדמו למועד הגשת התביעה ואף זמן רב קודם לכן ולא הובאו לפני אינדיקאציות לקשרים עדכניים יותר.

ערעור על החלטה זו נדחה אף הוא על ידי בית המשפט העליון, שקבע כי "אין בידי להיעתר גם לסעד החלופי שהתבקש לעיכוב הליכים עד להכרעה בהליכים המשפטיים המקבילים המתבררים מחוץ לישראל. הגם שמעיון בכתבי הטענות שהוגשו עולה כי אכן קיימת חפיפה מסוימת בין ההליכים השונים, והגם שסכום התביעה הירהור בשיעור לא גבוה – הסמכות להורות על עיכוב הליכים היא החלטה דיונים מובהקת, המסורה לשיקול דעתה הרחב של הערכאה המבררת [...]. בית המשפט המחוזי בחן את כל השיקולים הרלבאנטיים לגבי עיכוב הליכים ובהחלטה מנומקת דחה את בקשת דיסקונט. בית המשפט היה ער לדמיון שבין ההליכים השונים אך סבר שקיימים שיקולים אחרים, וביניהם זהות בעלי הדין, השלב הדיוני המקדמי שבו מצויים ההליכים המקבילים המתנהלים מחוץ לישראל, ומאזן הנוחות הנוטה כלפי פריבטבנק – המצדיקים שלא להורות על עיכוב ההליכים.

...

לסיכומו של פרק זה, נוכח כל השיקולים שפורטו לעיל, אני קובעת כי ישראל אינה הפורום הנאות לדון בסכסוך שבין התובע לנתבעים 1-2.

התיישנות; סבורני כי טענת ההתיישנות נדונה לא מעט במסגרת החלטות קודמות הן בבקשה לסילוק על הסף והן בהחלטת בית המשפט העליון בערעור, כך שטענה זו לא עומדת לנתבעים במסגרת בקשה מקדמית עוד יותר מבקשה להיתר המצאה.

סוף דבר; לאור האמור אני קובעת: המסירה לנתבעים בישראל – אינה מסירה בהתאם לתקנות ולפיכך לא יכולה להיחשב כמסירה כדין.

המעמד החוקתי של עקרון השויון – להלכה הינה כי כן: עמדנו בהרחבה על המחויבות העמוקה של מדינת ישראל לעקרון השויון, אשר באה לידי ביטוי בהכרזת העצמאות, בכמה הקשרים חוקתיים, ובשלל הסדרים שבחקיקה.

כך למשל, חקיקה שתחול רק על מי שיוגדרו "שמנים", היא חקיקה מתייגת (השוו: יופי תירוש "משקל גוף – קטגוריה חדשה במשפט הישראלי" משפט ועסקים יט 861 (2016)).

רבות דובר על המעמד הנתון לזכות לשויון בשיטתנו, זכות שזכתה לקבל ביטוי מובהק והחלטי כבר במגילת העצמאות ("תקיים שוויון זכויו​ת חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין"; הכרזה על הקמת מדינת ישראל, ע"ר התש"ח 1; על מעמדה המשפטי של מגילת העצמאות ראו: אהרן ברק "מגילת העצמאות והכנסת כרשות מכוננת חוקים יא 9 (2018)). זכות זו הוכרה בפסיקתו של בית משפט זה במסגרת "מודל הביניים" כזכות נגזרת של הזכות החוקתית לכבוד האדם, בהיבטים הקשורים בקשר הדוק לכבוד האדם כמבטא אוטונומיה של הרצון הפרטי, חופש הבחירה וחופש הפעולה (בג"ץ 6427/02 התנועה למען איכות השילטון נ' כנסת ישראל, פ"ד סא(1) 619, 688-687 (2006); בג"ץ 9134/12 גביש נ' הכנסת, פסקה 26 לחוות דעתה של הנשיאה מ' נאור (21.4.2016), (להלן: עניין גביש); רע"א 10011/17 מי-טל הנדסה ושירותים בע"מ נ' סלמאן, פסקה 12 לחוות דעתו של השופט מ' מזוז (19.8.2019)).

ניתן לזהות ענישה קולקטיבית כאשר לפנינו "פעולה שיש בה כדי לפגוע במישרין בזכות של אדם בגין מעשה שלא ניתן לייחס לו אחריות אישית לעשייתו. הפגיעה נעשית רק בשל השתייכותו לקולקטיב – דוגמאת מישפחה, יישוב או מיעוט אתני – שלאדם אחר מתוכו מיוחסת אחריות למעשה" (לירון א' ליבמן האף תספה צדיק עם רשע? 27 (מחקר מדיניות 125, המכון הישראלי לדמוקרטיה 2019)).

במילים אחרות, יש לבחון האם קיימת "שונות רלוואנטית". לשם כך, יש לזהות את "קבוצת השויון", קרי, "הקבוצה שהכלולים בה ראויים ליחס שווה, ואלה מחוצה לה ראויים ליחס שונה". זאת, על סמך תכלית הנורמה המבחינה – וחשוב מכך, בהקשר החוקתי, "מהות העניין [...] הנסיבות הפרטניות בכל מקרה ומקרה" (בג"ץ 8300/02 נסר נ' ממשלת ישראל, פסקה 37 לחוות דעת הנשיאה ד' ביניש (22.5.2012)), "ערכי היסוד של שיטת המשפט [...] והתפיסות החברתיות הרווחות" (בג"ץ 7245/10 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' משרד הרווחה, פסקה 7 לחוות דעת חברתי, הנשיאה א' חיות (4.6.2013); להלן: עניין החיסונים).

...

כשלעצמי, סבורני כי עיון מדוקדק בלשון התיקון מאפשר להעניק מענה פשוט יחסית לקשיים אלה – ולקבוע כי המחוקק מעולם לא העניק לפקידי המוסד לביטוח לאומי שיקול דעת כלשהו בנוגע לקביעת המניע לביצוע העבירה, או זיקתה לפעילות טרור.

לו תישמע דעתי, נדחה, אפוא, את העתירה – בכפוף להבהרה האמורה לגבי הצורך בהכרעה שיפוטית, ושיפוטית בלבד, בשאלות המניע והזיקה.

זאת, כנגד דעתם החולקת של השופט נ' הנדל, השופט י' עמית, השופט נ' סולברג והשופט ד' מינץ, שלדעתם דינה של העתירה – להידחות.

בית המשפט המחוזי בחיפה ת"א 41277-03-16 עינין נ' מדינת ישראל ואח' לפני כבוד השופטת ישראלה קראי-גירון בעיניין: מוחמד מרעי עינין, ת"ז 2103773 ע"י ב"כ עו"ד א' עודה להלן: "התובע" 1. מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל 2. מדינת ישראל – האפוטרופוס לנכסי נפקדים ע"י פרקליטות מחוז חיפה – אזרחי להלן: "הנתבעות" פסק דין

מאחר ובהליך הקודם עמדו בפני בית משפט אותם נתונים עובדתיים, אותם המסמכים ואותן הטענות, ונקבע על סמך כל זה, כי הגנת תום הלב אינה חלה על הקניית זכויות המנוח במקרקעין (בחלקה 59) לרשות.

קירבה משפטית לצורך מעשה בית דין פורשה ככזו שקיימת בה קירבה עניינית הדוקה בין בעלי דין בשני ההליכים, העומדים באותו צד של המתרס, כנגד בעל דין משותף לשני ההליכים.

ה"קירבה המשפטית" עשויה להווצר, בין היתר, כתוצאה מקשרים משפחתיים, מסחריים, או מכח זיקה משותפת לעניין כספי משותף.

קביעת כב' השופט כהן נבעה מהכרעה עובדתית ומשפטית, לפיה: א. במועדים הרלוואנטיים לחוק נכסי נפקדים התגורר המנוח בישוב מזרעה שהיה בתחומי מדינת ישראל.

מכל האמור לעיל, מהתרשמות מעדות התובע, מהאמור במכתב המושל, ומהעדר מסמכים סותרים, לא ניתן לקבוע שהמנוח שהה מחוץ לישראל, במדינת אויב במועדים הרלוואנטיים לחוק נכסי נפקדים.

...

בעניין זה מקובלת עלי טענת התובע בקשר למסמכים משנת 1959 שהגישו הנתבעות ללא כל קושי בהליך זה ולא הוגשו בהליך ההצהרתי הקודם.

לאור כל האמור לעיל, משלא מצאתי כי היה חוסר תום לב מצד התובע, ומשהנתבעות לא הוכיחו כי התנאים לשיהוי מתקיימים בענייננו, נדחית טענת השיהוי.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מקבלת את התביעה וקובעת כי: א. המנוח לא היה נפקד כמשמעות הגדרה זו בחוק נכסי נפקדים וכאמור גם בפסק הדין בהליך ההצהרתי הקודם.

לגירסתו, התובע ידע עוד קודם לכניסתו לרכב, כי לרכב לא היה ביטוח, וכן ידע כי הנתבע נוהג ברכב ללא רישיון נהיגה בתוקף, ומכאן כי התובע הגיש תביעתו שלא בכפיים נקיות ושלא בתום לב. לאחר התאונה, ניפתחה חקירה ע"י משטרת ישראל.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת מיום התאונה, כפי שעולות מסעיף 9 לתצהיר התובע ומעדויות הצדדים, הנן כדלקמן: התובע והנתבע הנם קרובי מישפחה, אימותיהם בנות דודות ויש להן סבתא משותפת, עוד אין חולק, כי במועדים הרלבאנטיים לתביעה הם גרו בשכנות קרובה והיו בקשרי חברות הדוקים, אם כי הצדדים חלוקים במידת הקרבה כפי שיפורט בהמשך.

אין מחלוקת, כי במועד התאונה נסעו השניים למסיבה בראשון לציון, הם יצאו מהישוב בו הם גרים, גבעת עדה, נסעו לאסוף בחורה נוספת מנתניה שהיתה בת זוגו של הנתבע, ונסעו מנתניה לראשון לציון.

ובעמ' 39 מול ש' 18-19: "אני יודעת שחוץ מ-א.ל., אף אחד לא עלה על הרכב הזה, אני אומרת לך את זה עם יד על הלב כי אני ראיתי את א.ל. נוסע כל ערב ברכב". התובע מצידו ומטבע הדברים מעיד כי השמוש ברכב היה מועט, לגירסתו לא נסע ברכב יותר "מפעם בשבוע או פעם בשבועיים" (עמ' 10 ש' 15), משנשאל אם ידע את הקוד של הרכב, השיב: "מאיפה אני יודע? אין לי מושג" (עמ' 10 ש' 11).

כמחזיק חלה עליו חובת הבדיקה, כך ראה בר"ע (מחוזי ת"א) 20158/99 פרומקין נ' קרנית, שם קבע ביהמ"ש: "מי שמשתמש באופן קבוע ברכב ולא באופן אקראי וחד פעמי, לא יכול להשמע בטענה כי לא היה עליו לדעת ולא סביר שיידע, שהוא נוסע ברכב שאיננו מבוטח בביטוח חובה. קביעה כזו תהיה בנגוד למדיניות השיפוטית של בתי המשפט אשר עולה מתחילתו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים ופקודת הביטוח". גם אם ייקבע כי התובע איננו בבחינת "מחזיק" בהגדרתו בסעיף 7 (6), הרי חל החריג הקבוע בסעיף 7 (2), כנוסע שידע שאין הרשאה להשתמש ברכב.

...

ואולם מעבר לצורך, לו היתה התביעה מתקבלת לאור נכותו של התובע 15% בגין שבר בברך, 10% צלקת ו- 7.5% נכות נוירולוגית בגין כאבי ראש, היה מקום לפסוק לתובע את הסכומים הבאים: הפסד שכר עבר – התובע קיבל קצבת נכות כללית במשך 3 שנים המכסה את רוב נזקיו.

סוף דבר: התביעה כנגד הנתבעים – נדחית.

הודעת צד ג' – נדחית.

האדן האחד הוא כי "הוצאת מכתבי התראה לפני נקיטת הליך משפטי מגדר החסינות הנתונה לכתבי הטענות המוגשים בהליך אכן עשויה להקשות על יצירת התאמה בין הטענות שבמכתב ההתראה לבין הטענות שנטענות לבסוף בהליך" [פרשת הרם], והאדן השני הוא כי אי הכרה במכתבי התראה כ"חלק מההליך המשפטי במובנו הרחב", תיפגע "באפשרות לסיים סכסוכים לפני פנייה לערכאות, מצב שאינו רצוי ואינו עולה בקנה אחד עם המגמה לנסות ולפתור סכסוכים אזרחיים מחוץ לכותלי בית המשפט במידת האפשר" [פרשת גואטה] על טעם זה האחרון חזר בית המשפט ברע"א 4512-20 חברת מנו ספנות בע"מ נ' בלס (2020) [להלן: "פרשת מנו ספנות"] ונראה כי הוא עיקר.

כך, בפרשת מנו ספנות האיר בית המשפט כי "טובת העניין מצדדת בכך שתביעות לא יוגשו למחרת שליחת מכתב התראה. אדרבה, יש לקוות כי לעיתים שליחת מכתב התראה תאפשר לצדדים ליישב את המחלוקת ביניהם ללא צורך בפתיחת הליך משפטי. בשל כך, אף יש להזהר מפרשנות שתוביל ליצירת אפקט מצנן על פראקטיקה רווחת זו, שיתרונותיה בצדה". כל זאת כאשר קיים - "קשר ברור לסכסוך משפטי קיים ולהליך קונקריטי שניפתח לבסוף בקשר עם הטענות שהועלו במכתב". באספקלריה זו יש לפרש את המונח "צד למשפט" לצורך החלת ההגנה האמורה [ראו ע"פ 364-73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620 (1974), רע"א 453-14 מדר נ' אורן (2013)] באופן תכליתי המספיג בו גם פניה לגורמים שאינם בעלי דין פורמאליים אך היחס בינם לבין בעל הדין כנגדו ננקט לבסוף ההליך המשפטי הוא יחס של קרבה משפטית המצדיק את אותה פניה, וזאת בשל ההנחה הסבירה כי קרבה זו עשויה לסייע ליישוב המחלוקת.

קרבה משפטית כאמור תתבטא, בדומה לנטיית הפסיקה לעניין הדוקטורינה של מעשה בית הדין, בזהות או בקירבה הדוקה בין האינטרסים של בעל הדין הפורמאלי לאינטרסים של הגורם אליו מתבצעת הפנייה, והיא עשויה להווצר, בין היתר, כתוצאה מקשרים משפחתיים, מסחריים, או מכוח זיקה משותפת לעניין כספי משותף, שהרי כהתם כן הכא - "היצמדות קשיחה לדרישת הזהות המלאה בין הצדדים בשני ההליכים עלולה לפגוע בהשגת התכלית המרכזית" [ראו ע"א 735-07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות (2011), ע"א 718-75‏ ‏ שרה עמרם נ' גד סקורניק, פ''ד לא(1) 029 (1975), ע"א 7401-00 יחזקאלי נ' עו"ד גלוסקה, כונס נכסים, פ"ד נז (1), 289 (2002)], כל זאת משום שאותה רקמה משפטית אחת חיה בה נרקמים הן בעל הדין הפורמאלי, והן הגורם אליו נעשית הפניה, הן הפניה עצמה, והן הליך משפטי קונקריטי שננקט בעקבותיה, בכוחה להחזיק את ההנחה שכוונתו המועדפת של הפירסום אינה קלונו של אדם אלא קידום הליך משפטי ליישוב הסיכסוך עמו, וכפי שהגיה הרמ"א: "וכן מי שקובל על חבירו שמסרו או גנב לו וכיוצא בזה, אע"פ שלא יכול לברר עליו, מ"מ פטור, דהרי לא כוון לביישו" [שו"ע, חושן משפט, סימן תכ"א, סעיף א'].

...

המכתב נשלח ל"מר יואב היינמן, מר איתמר אפל, פורטיסימו קפיטל אנד 5 שותפות מוגבלת", ובמסגרתו סיפר בא כוחו של ניר למנהלי הקרן האמורים כי בני וניר הכירו במסגרת שירות המילואים שלהם ונותרו חברים ואף שותפים במיזמים שונים במשך שנים, תיאר את הרקע לחתימת ההסכם, והאשים כי בני מנסה להתנער מהתחייבותו בהתאם להסכם לשלם לניר 2% משווי רכישת החברה על ידי הקרן, באשר הוא מבקש להחתים את ניר על כתב וויתור הנוקב בתמורה "סמלית". המכתב מסתיים בפסקאות הבאות: "לאחר הקדמת הרקע הקצרה, נסביר כי מצאנו לנכון לפנות אליכם טרם הפניה לערכאות כנגד בני ופורמלוג'יק. קרן פורטיסימו הנה הבעלים של פורמלוגי'ק כיום, וחשוב לנו להביא לידיעתה את מלוא השתלשלות האירועים. כמו כן נבקשכם להשיב כיצד השתכללה העסקה גם ללא חתימת ניר על כתב האישור והוויתור?

אנחנו מצאנו לנכון לפנות אליכם טרם הפניה לערכאות, במטרה לקבל הבהרות כאמור ואף לאפשר לסיים את העניין באופן ראוי ומכובד.

תם ולא נשלם: במכלול האמור לעיל אני מורה בהתאם לסמכותי לפי סעיף 41 (א) (1) לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט-2018 על מחיקת התביעה שהגיש בני.