החלת דוקטרינת הבטלות היחסית תנאים ומגבלות

שלושה המה התנאים לקבילותה של אמרת חוץ של עד לפי סעיף 10א(א) לפקודת הראיות: (1) מתן האמרה הוכח במשפט; (2) נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים היזדמנות לחקרו; (3) העדות שונה, לדעת בית המשפט, מן האמרה בפרט מהותי, או העד מכחיש את תוכן האמרה או טוען כי אינו זוכר את תכנה.

עוד נזכיר, כי דוקטרינה זו היא דוקטרינה של "בטלות יחסית" וכי "לא כל סטיה מכללי החקירה ולא כל אמצעי שהופעל בחקירה, גם אם אינם מקובלים על בית המשפט, יביא לפסילת הראיה" (שם, בעמ' 563).

ואכן, גם בענין ז'אנו (ע"פ 5002/09 מדינת ישראל נ' ז'אנו (2.12.2010)), עליו נסמכת המדינה, מציין השופט א' לוי במפורש כי בהילכת יששכרוב נקבע שדוקטרינת הפסילה הפסיקתית "אינה מגבילה עצמה להודאות נאשם, ותחולתה היא כללית", וכי היא "עשויה לחול גם מקום בו נעשה שימוש באמצעי פסול בחקירתו של עד". עם זאת, השופט לוי הביע את השקפתו, לפיה נכון יהיה להחיל את הילכת יששכרוב במקרים של שימוש באמצעי פסול בחקירת עד רק מקום שמדובר ב"פגיעה בעלת עוצמה מיוחדת שנגרמה לעד בחקירתו" (שם, בפיסקה 17).

...

על יסוד כל האמור לעיל, סבורני, כי בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי אשמתו של המערער ברציחתה של המנוחה, הוּכחה מעבר לספק סביר.

השופט מ' מזוז: אני מסכים כי יש לדחות את הערעור, כמבואר היטב בחוות דעתו של חברי השופט נ' סולברג.

אף הלכת יששכרוב ניצבת תחת מטריה זו. להשקפתי, היותנו שיטה חוקתית מחייבת את המסקנה שבמישור העקרוני, לעיתים יש להשיב לשאלה שהוזכרה לעיל בחיוב.

בגין אישומים אלה, המבקש 2 שהה בתחילה במעצר מאחורי סורג ובריח, ובחלוף 11 ימים, בתאריך 10.09.2013, הורה בית המשפט על שיחרורו בתנאים מגבילים למעצר בית בבית הוריו עד לתאריך 19.03.2014 (כחצי שנה), שאז בית המשפט הורה על ביטול התנאים המגבילים, למעט הרחקה מהמתלוננת ואיסור יצירת קשר עימה.

על-פי קו טיעון זה, על אף הסמכות הנתונה בידי רשויות האכיפה וההעמדה לדין לעשות שימוש בשתי הוראות החוק הנ"ל כלפי אותו נידון, הרי שמכוח דוקטרינת ההגנה מן הצדק, הקבועה כיום בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, התביעה מנועה מלעשות שימוש מקביל בשתי סמכויות אלה, שכן העמדה לדין בגין הפרת תנאי שיחרור בערובה מקיימת, באופן מובנה, פגיעה חמורה בעקרונות הצדק.

יחד עם זאת, מן הראוי להדגיש – הקביעה כי השמוש בשתי הנורמות הנ"ל מצוי בסמכותה של המשיבה, איננה שוללת את האפשרות כי במקרים מסוימים העמדתו לדין של אדם בגין הפרת תנאי שיחרורו, ביחד עם החמרת תנאי השיחרור, או מעצרו מאחורי סורג ובריח, תעשה מתוך שיקול דעת מוטעה, הלוקה בחוסר סבירות קצוני, באופן שיש בו כדי להביא להחלתו של עיקרון ההגנה מן הצדק, או כדי להביא לפגיעה בעקרונות יסוד, המצדיקים ביקורת שיפוטית ובטול ההחלטה.

אמנם, לאחר שנבחן המכלול הראייתי על-ידי בית המשפט המחוזי נמצא כי הלה לא ביצע את עבירות התקיפה והאיומים שיוחסו לו בתיק העקרי, והוא זוכה מבצוע עבירות אלה מחמת הספק, אולם לעמדתי אין בכך כדי לשלול את סבירות ההחלטה העקרונית להעמידו לדין בגין הפרת תנאי מעצרו, אשר בגינה הושתו עליו עונשים קלים, יחסית, כמפורט בפסקה 13 שלעיל (וודאי לנוכח הסכמת המשיבה לעניין העונש שפורטה בפסקה 29 שלעיל).

...

כטענת המשיבה בעניין זה, אין באי-מתן אזהרה זו כדי לאיין את אחריות המערער 2 למעשיו הפליליים, וכדברי בית המשפט המחוזי הנכבד ביחס לסוגיה זו: "העובדה שלא נאמר על-ידי איש משטרה למשוחרר כי מעשה מסוים יכול להקים עבירה מסויימת, ודאי שאיננה שוללת את פליליותו". אין מחלוקת כי כתב הערובה עליו המבקש 2 חתם אכן מסתיים באזהרה הבאה: "אם אפר תנאי מתנאי הערובה רשאית משטרת ישראל לעוצרי וכן רשאי בית המשפט לצוות על חילוט הערובה, כולה או מקצתה, ולצוות על מעצרי". ואולם, אין בכך כדי ללמד על המסקנה אותה ניסה בא-כוח המערער 2 לגזור מאזהרה זו, לפיה המשיבה מנועה מלהעמיד את מרשו לדין בגין הפרת הוראה חוקית.

נוכח כל האמור לעיל, אם תשמע דעתי, נורה אף בעניינו של המערער 2 על דחיית הערעור, בכפוף לאמור בפיסקה 77 שלהלן.

לפיכך אנו מורים כי גזר דינו של המערער 2 יתוקן כך שהמאסר המותנה שהושת עליו, יופעל רק לגבי עבירות של הפרת הוראה חוקית אשר נעברו במסגרת תקופת התנאי שנקבעה בפסק דינו של בית משפט השלום הנכבד, וזאת תוך ביטול עונש המאסר המותנה לגבי עבירות של תקיפה, או עבירה של איומים מהם זוכה, כפי שפורט בפיסקה 29 שלעיל.

ככל שבית המשפט ימצא לנכון כי נפל פגם כלשהוא בהתנהלות המאשימה, הרי שלאור החלת דוקטרינת הבטלות היחסית, ניתן יהיה לרפא את הפגם בדרך של קיום שימוע בדיעבד, בלב פתוח ובנפש חפצה, כפי שהוצע לנאשמים יחד עם הגשת כתב האישום, אולם עד להגשת תגובת המאשימה, אף אחד מהנאשמים לא פנה אליה בבקשה לקיים שימוע בעיניינו, ואף עתה, דלת המאשימה פתוחה לקיים שימוע לכלל הנאשמים.

לפיכך, פקיעת תנאי שיחרור הנה נתון רלבאנטי להפעלת שיקול הדעת בהפעלת הסמכות על פי סעיף 60א(ה) לחסד"פ. ביחס לאפשרות להגיש כתבי אישום נפרדים, להפעיל את הסמכות לפי סעיף 60א(ה) לחסד"פ ביחס לאלו אשר נתונים תחת תנאים מגבילים, ולאפשר לאלו אשר התנאים המגבילים בעיניינם פקעו לממש את זכותם לשימוע, זו אכן היתה אפשרות אשר עמדה בפני מקבל ההחלטה, אולם, אינני מוצא חוסר סבירות בכך שנבחרה אפשרות אחרת.

...

על מצב דברים שכזה, אשר יביא למסקנה כי יש להורות על ביטול כתב האישום, ניתן יהיה ללמוד ככל שההפרה של זכות השימוע נעשתה בנסיבות קשות וחמורות המעידות על שרירות, ואין זה המקרה בענייננו.

ביחס לנאשמת 2, ככל שטענותיה נסמכות על הטענות שהועלו ע"י ב"כ הנאשמים האחרים, הרי שהן נדחות כאמור לעיל.

לאור כל האמור, הטענות המקדמיות והעתירות לביטול כתב האישום, נדחות.

בנסיבות אלו מוגש כתב אישום ובקשה להמשך התנאים המגבילים, וניתן בזאת פטור מחובת השימוע נוכח חומרת העבירות, שמקימות חזקת מסוכנות סטאטוטורית, והעבר הפלילי והעובדה שיתר המעורבים עצורים".

בע"פ 6922/08 פלוני נ' מדינת ישראל (1.02.10) נקבע כי לאחר כינונו של סעיף 149(10) לחסד"פ, ההכרעה בשאלה האם להחיל הגנה מן הצדק, "הנה פרי איזונים בין ערכים ואינטרסים התומכים בניהול ההליך הפלילי (דוגמאת מיצוי הדין עם עבריינים, הוצאת האמת לאור, הגשמת מטרות הענישה, שמירה על בטחון הציבור והגנה על זכויות הקורבן), לבין ערכים ואינטרסים התומכים במסקנה כי אין לנהל הליך פלילי (דוגמאת ההגנה על זכויות היסוד של הנאשם, אי-מתן לגיטימציה להתנהלות פסולה של הרשות והאפקט החינוכי הגלום בכך כלפי הרשות, שמירה על טוהר ההליך השפוטי ושמירת אמון הציבור בבית-המשפט). בית המשפט נידרש לשקלל ערכים ואינטרסים אלה ולהעניק לכל אחד מהם את המשקל הראוי לו בנסיבות העניין". טענת הגנה מן הצדק בגין אי קיום הליך של שימוע: באופן כללי על רשות התביעה לעמוד בחובת היידוע, ואי קיומה של חובה זו יכול ותוביל לביטול כתב האישום.

עם זאת, לאור דוקטרינת הבטלות היחסית, אין הכרח שהפגם יוביל לביטול כתב האישום.

...

נקבע כי יש לבחון כל מקרה לגופו, ובאותו המקרה מצא בית המשפט שהפגם אינו מצדיק את ביטול כתב האישום נגד הנאשם מאחר ועריכת שימוע במקרה זה לא היה משנה את ההחלטה להגיש כתב אישום.

מן הכלל אל הפרט: לאחר עיון בטיעוני הצדדים, עיון בהוראות החוק וכן הפסיקה, מצאתי כי יש לדחות את הבקשה.

נוכח כל האמור הבקשה נדחית.

כך גם עולה בבירור מפסיקת בית המשפט העליון שניתנה בעת האחרונה (מפי כב' המשנה לנשיאה (בדימ') השופט מלצר, בהסכמת כב' השופטים פוגלמן ווילנר) בע"א 977/17 עו"ד יצחק מולכו בתפקידו כמנהל מיוחד נ' יונה (נבו 6.5.2021) (להלן: "עניין יונה"): "יצוין כי הפסיקה קבעה כי הענקה לפי סעיף 96 לפקודה אינה "בטלה מדעקרא" (Void), ומכאן שתנאי לביטולה של ההענקה הוא הגשת הבקשה על ידי הנאמן" (שם, פסקה 21).

בנקודה זו בלבד – דהיינו בעיניין החלת דוקטרינת השהוי על הגשת הבקשה לביטול הענקה בנסיבות דשם – נחצו דיעות השופטים.

בפסיקת בית המשפט העליון נמצא כי יש לאבחן בין הליך של פשיטת רגל שבו ניתן צו כנוס וחלות הגבלות מכוחו באופן אוטומאטי, לבין הליך של הסדר נושים לפי סעיף 19א לפקודה.

יצוין, כי גם החייבת בעניינינו עלולה להפגע מהשתת ההוצאות על קופת הנשייה, שכן כאמור לפי הסדר הנושים, אם תישאר יתרה לאחר החלוקה לנושים – וכך יהיה במקרה שבו תביעת החוב של מקובקי תידחה – אזי בהכרח גם החלק היחסי שאמור להשאר בידי החייבת, יפחת.

...

אני קובעת כדלקמן: אני מבטלת את קביעת הנאמן בהכרעת החוב, אשר דחתה את תביעת החוב של מקובקי בנימוק להענקה פסולה שבוצעה על ידי החייבת למקובקי בדמות חתימתה על הסכם המכר והעמדת בית המגורים ברח' יחיאל דרזנר 49 בתל אביב (הידוע כגוש 6628, חלקה 730, תת-חלקה 2) לטובתו.

טענת החייבת לקיומו של הסכם משכון חלף הסכם המכר והנובע מכך; שאלת גובה החוב – שאלה זו תוכרע אם תביעת החוב לא תידחה; קביעות הנאמן אשר דחו את תביעת מקובקי לדמי שימוש ראויים ולדמי שכירות בדין קדימה – נותרות בעינן ואני מאשרת אותן.

טענות החייבת לכפיה ועושק של הנושה כלפיה, נדחות בזה.