אשר ליסוד הנפשי נקבע בפסק דין זה, כי "ניתן איפוא לסכם ולקבוע כי על היסוד הנפשי של הכוונה להפחיד או להקניט הקבוע בעבירת האיומים חלה הילכת הצפיות. בהתקיים מודעות ברמת היסתברות גבוהה, עד כדי קרבה לוודאות, כי הביטוי המאיים עלול להפחיד או להקניט את קולט האיום – הוא המאוים – כי אז מיתקיים היסוד הנפשי הנידרש לצורך הרשעה בעבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין" (פסקה 40).
בע"פ 6368/09 מתן זקן נ' מדינת ישראל ((12.07.10), פסקה 7) נקבעו שלושה מבחנים עזר לסיווג אמירה כאיום:
"... לצד מבחן השליטה ומבחן המהות שהובאו לעיל ניתן להציע מבחן אחר, אשר לטעמי יסייע במלאכת ההכרעה בתיק זה – מבחן ההקשר. על פי המבחן המוצע יש לשאול שלוש שאלות: האחת, מה אמר. השנייה, מי אמר. השלישית, מדוע אמר. מבחן ה'מה' מיתמקד בשאלת מעשה העבירה... מבחן ה'מי' נועד לבדוק את הקשר בין הנאשם לבין מעשה האיום. בדרך זו ניתן ללמוד על אופיו של מעשה האיום. מבחן ה'מדוע' מטרתו לבחון את הכוונה העומדת מאחורי המעשה כנדרש בפלילים. יש לשקלל את שלושת המבחנים – מה, מי ומדוע – על מנת להגיע להכרעה האם בוצעה עבירת איום. במובן זה, המבחנים הנם משולבים".
עיון במקבץ הפסיקה מלמד, כי איום לפגיעה בגוף, בנפש, בשמו הטוב של אדם או הקנטה כשהם מלווים ביסוד הנפשי של כוונה להפחיד או להקניט, יגבשו את עבירת האיומים לפי סעיף 192 לחוק.
...
הנאשם דרש את קבלת הכסף באופן מיידי מבלי שיצטרף להמתין עד ליום 13.1.19, דבר שהפקידה לא יכלה להיענות לו.
נוכח כל האמור לעיל, אני קובעת, כי הוכח שהנאשם אמר לפקידה שיחתוך לה את הפרצוף ולאחר מכן, במהלך הרחקתו על ידי המאבטחת, אמר שיירצח את הפקידה.
בנסיבות אלה, אין בידי לקבל גרסת הנאשם, כי הדברים שנאמרו על ידו נאמרו "סתם" ולא כללו כוונה להניע את הפקידה לפעול כפי רצונו.
נוכח כל האמור לעיל, אני קובעת שהמאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר, כי הנאשם אמר את הדברים המפורטים בכתב האישום, אלה מהווים איומים ונעשו במטרה להפחיד, להקניט או להניע את הפקידה לפעול כפי רצונו של הנאשם.
לא עלה בידי הנאשם לעורר ספק בראיות המאשימה או להצביע על קיומה של הגנה בגינה לא יורשע, ועל כן אני מרשיעה את הנאשם במיוחס לו בכתב האישום בעבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק.
